יום שישי, 2 בדצמבר 2011

כמעט שעתיים היא בכתה

אימא שלי לא יודעת לשחות.
כשהלכנו לים תמיד היינו צריכים לשבת רק קרוב למים ולא בתוכם, לכן הפכתי לאלוף העולם בבניית ארמונות בחול. כשהלכנו לבריכה נכנסנו רק לבריכה של הקטנים וגם אז אמא הייתה חמושה בגלגל ים צהוב בצורת ברווז על מותניה, עמדה ולא הורידה מאיתנו את העיניים אפילו לשניה.
אימא שלי גם לא ידעה לרכוב על אופניים.
  כשהייתי בגיל בר מצווה סבא קנה לי אופני "ראלי", ולאחר שיכנועים רבים, אימא הסכימה לנסות וללמוד לרכוב. האמת היא הפתיעה את כולם ולמדה מהר מאוד את התורה ומאז היא דהרה לה ברחובות הקריה על אופני מהלכים סגולות מטאליות.
לכל מקום היא רכבה - לקניות היא דהרה על האופניים ואפילו כשהיינו חולים היא העמיסה אותנו על האופניים לקופת חולים.
אחרי שאמא קיבלה ביטחון על האופניים אף אחד לא ממש התפלא שיום בהיר אחד, באמצע יוני, היא באה ואמרה לאבא שהיא רוצה ללמוד נהיגה.
גם הפעם היא הפתיעה את כולם ועברה טסט ראשון .אבא אמר לי לשמור על אחיותי ולקח אותה לסיבוב ראשון, על הפיז'ו 404 הלבנה שלנו, הוא בעצם לקח את אמא לטסט האמיתי שלה כדי לבדוק אם היא באמת יודעת לנהוג.
כשהם חזרו אמא חייכה ואבא שתק שעתיים, הוא נהג ותיק וכנראה שבחודשיים של לימוד נהיגה היא הצליחה להוכיח לו שהיא נוהגת טוב, לפחות כמוהו, הוא בטח גם הבין שמעכשיו הפיז'ו 404 הוא שלה.
  מאותו יום הכל התקצר, בבוקר היינו קמים ברבע שעה מאוחר יותר, כי אמא הקפיצה אותנו באוטו לבית הספר, גם למכולת הלכנו פחות פעמים, כי אמא נסעה לעשות את הקניות בשוק, ממש איכות חיים.
  הפיז'ו 404 שלנו היה הרכב הכי נקי בשכונה, אמא החליפה את עץ הריח כל שבוע, היא עשתה לו וקס כל יום שישי ושאבה אבק גם מהמאפרה, הריפודים בפיז'ו היו מקוריים ונראה היה כאילו הם חדשים, אפילו הדשבורד קיבל טיפול שמן מיוחד נגד סדקים אחת לחודש, ואם היינו נוסעים לחוף קריית חיים, כדי לבנות ארמונות בחול, האוטו היה מקבל טיפול ניקיון יסודי במיוחד.
  יום אחד אבא אמר שהגיע הזמן לעבור למודל חדש, "צריך להתקדם בחיים" הוא אמר לאימא, והיא אמרה שמי שיקנה את הפיז'ו שלנו יעשה עסקה מצויינת, אימא הכינה שלט לחלון האחורי, "מודל 74 במצב מצויין כחדשה", בצבעים חזקים, מהטושים החדשים שלי, שקיבלתי ביום ההולדת. לפני הצהריים אבא התקשר ואמר לה שהיא יכולה להוריד את השלט, והיא בכלל עוד לא הספיקה לתלות אותו. אבא כבר מכר את הרכב לחבר של מישהו מהעבודה, "אלף יותר מהמחירון" הוא אמר בשמחה.
  אמא מיד ירדה למטה והחליטה לנקות בפעם האחרונה את הפיז'ו, "שיהיה יפה למי שקונה אותו, אלף יותר מהמחירון, מגיע לו שיהיה נקי" היא אמרה והתחילה להבריק את הרכב המבריק בין כה וכו בתרגולת הידועה, אף גרגיר אבק לא יכול היה לחמוק מפניה.
  בשעה ארבע אבא חזר מהעבודה, הוא אמר שהאיש יגיע עוד כחצי שעה לקחת את הרכב ושהוא העביר לו כבר את כל הכסף, אפילו העברת בעלות הם כבר עשו, ואמא שאלה: "איך הוא קנה אם אפילו הוא לא ראה את הרכב?" ואבא אמר שמכירים את המודל הזה ואוהבים אותו, "יודעים שזה רכב טוב" הוא הוסיף, ובדיוק היתה דפיקה בדלת.
אימא פתחה את הדלת וראיתי שהיא איבדה לרגע את הצבע בפנים, האיש שעמד בדלת לבוש חולצה ומכנס מלוכלכים מצבע טרי ונעליים מלאים בוץ, שאל: "כאן זה הביז'ו?" אבא קפץ ואמר, "כן כן בואו נרד", אז ירדנו, כולנו.
למטה המתינו לאיש עוד חמישה חברים, כולם מלאים צבע ובוץ, "אחלה אוטו" אמר האיש ולקח מאבא את המפתחות, "מעה סאלאמה" הוא אמר, פתח את הדלתות וכולם נכנסו פנימה, שישה אנשים.
ונסעו.
  אמא ליוותה את הרכב במבט עד שנעלם מהאופק והתחילה לבכות, כמעט שעתיים היא בכתה.
למחרת אבא הגיע עם אופל קדט, חדשה מהסוכנות, ביחד כל המשפחה הורדנו לה את הניילונים, רכב יפה, נקי כמעט כמו הפיז'ו הישנה שלנו .

יום שישי, 26 באוגוסט 2011

הרצל הוא בעצם גדי הירקן

כשהייתי בן 14 רצתי ממש מהר.
הייתי אלוף בית הספר בריצת 60 מטרים, אלוף בקפיצה לרוחק וגם בריצת 400 מטרים.
להתאמן לא ממש אהבתי, כי שלווה, המאמן שלנו, שעלה מרוסיה והיה שם אתלט מעולה היה
קורע לנו את הנשמה באימונים. היינו רצים לאורך נחל ה"פוארה" היבש והמסריח ונעקצים
מכל יתוש מזדמן. אחר כך היינו נכנסים למטעי הפקאנים שלאורכו, מפצחים ואוכלים עד
שהתפוצצנו, מעמיסים את הכיסים ואפילו את התחתונים ורצים את כל הדרך חזרה.
אם שלווה היה מגוון  קצת  את האימונים הייתי אולי ממשיך, אבל אנחנו היינו רצים את
אותו מסלול כל יום חוץ מביום שלישי. ביום שלישי הוא "הפתיע" אותנו בכל פעם מחדש, ואז
היינו רצים 30 סיבובים סביב מגרש הכדורגל.
שלווה אמר שקודם כל צריך סיבולת וכח ורק אחר כך מגיעים הכישרון והטכניקה, אני
שכבר ארבעה ימים לא חירבנתי בכל טכניקה שניסיתי, בגלל הפקק של הפקאנים, הרגשתי
שסף הסיבולת שלי נמוך, וגם לא הבנתי איזה סיבולת צריך כדי לרוץ 60 מטרים.
  אחרי ישיבה ממושכת בשירותים, באחד מהנסיונות הכושלים לשחרר את הפקק, גמלה
בליבי החלטה - לפרוש.
לא התאים לי כל העסק הזה, ואמרתי לעצמי שמחר לפני האימון אני אודיע לשלווה בעדינות
שאני לא ממשיך. עשיתי חשבון שאם מכבי תנצח הערב בגמר אליפות אירופה, שלווה יהיה
שמח, ומצב רוחו הטוב יפעל לטובתי וגם אם מכבי תפסיד הוא יהיה כל כך מדוכא שפרישה
שלי כבר לא תזיז לו.
מכבי ניצחה.
  בבוקר בבית הספר היה שמח, קיבלנו שיעור חופשי ודיברנו על הניצחון של מכבי. יובל
המסריח וחיים השחור סיפרו שהם נסעו בלילה לתל אביב וקפצו לבריכת העירייה. לפי
הסירחון שלהם נראה לי שהם קפצו לביוב של העירייה, אז התרחקתי.
  שלווה אסף אותנו בצהריים ואמר שבעוד שבוע יש תחרות חשובה באיצטדיון של קריית
אליעזר ואנחנו משתתפים. דחיתי את הפרישה, בכל זאת, תחרות זה כבר סיפור לגמרי אחר.
נרשמנו לאליפות עד גיל 16, ולי רק בעוד שלושה חודשים ימלאו 14, אבל שלווה אמר
שאני טוב, ושחשוב להתנסות בתחרויות וחוץ מזה התוצאה בתחרות ראשונה לא ממש
חשובה.
  כשהגענו לאיצטדיון בקריית אליעזר ראיתי את אבא שלי יושב ביציע, הוא בא לעודד
אותי, הוא אמר לי בהצלחה וראיתי שהוא מתרגש. ירדתי למגרש לחימום, היו שם מלא
ילדים וכולם היו גדולים ממני. היו שם ילדים עם זקן והיו שם ילדים שהתגלחו ונראו
אפילו יותר מבוגרים משלווה. אני, שאפילו פלומת שפם עוד לא צמחה לי, אמרתי לעצמי
שמזל שאני מתחרה עד גיל 16, כי נגד כאלו גדולים לא היה לי סיכוי.
  התחילו התחרויות המוקדמות ל 60 מטרים. הכרוז קרא בשמות וכל שמינייה התייצבה
על קו הזינוק. כשהגיע תורי ראיתי עוד שבעה ענקים צועדים איתי אל המסלול, כל
המגולחים וכל אלו עם החצ'קונים, ואפילו  הנציג של ישיבת "אור הבריאה" שהזקן שלו
היה רק בקצת יותר קצר משל הרצל.
  הרצל הוא בעצם גדי הירקן, אבל בגלל הזקן כולם קראו לו הרצל. צעקתי לשלווה
שאני בטוח לא בשנתון הנכון, אבל הוא הנהן לי עם הראש שאני כן, ועשה תנועה של
לא יודע עם הידיים. אפילו המזניק ביקש מאחד הענקים, שאני בכלל חשבתי שהוא
המאבטח, להראות תעודת זהות - והוא הראה. לפי התאריך הוא בן 12, ושלווה אמר
שבתי ספר אחרים יעשו הכל כדי לזכות במדליות.
  למקומות, היכון, רוץ! קרעתי את כולם, אבא שלי ואפילו שלווה לא האמינו. כל
המורים של בתי הספר האחרים באו ללחוץ לשלווה את היד וכל הענקים הסתכלו
עלי מלמעלה כלא מאמינים. אני חושב שגבהתי באותו יום בכמה סנטימטרים טובים.
גם בקפיצה לרוחק זכיתי במקום הראשון, ובריצת 400 מטרים ניצח דני מהכיתה
המקבילה, אני הגעתי שני.
  כשירדתי מהדוכן בטקס קבלת המדליות אמרתי לשלווה שאני פורש. הוא צחק כי
חשב שזאת בדיחה כזו - לפרוש בשיא. אני לא צחקתי.
אחרי שבוע עקרו את כל מטעי הפקאנים. החניכים של שלווה ממשיכים לרוץ ולהיעקץ
במסלול שבנחל ה"פוארה" היבש, אבל במדליות לא זכו שם יותר.
עד היום אני בטוח שהסוד היה בפקאנים.

יום שישי, 29 ביולי 2011

שמאל זו הרגל של השעון

ביום העצמאות אנחנו קוטפים את פרי עמלנו עליו שקדנו במשך שנה שלמה. הפעם באמת
קרענו את התחת בחוג לתיפוף במתנ"ס - כל השנה תופפנו על שולחנות. התחלנו במארש תשע
המשכנו בטרמולו וסיימנו במארש מקלות, היינו אלופי העולם בתיפוף על שולחנות. שלושה
שבועות לפני יום העצמאות התחלנו בחזרות לקראת ההופעה האמיתית שלנו עם התופים.
  קראו לנו "תזמורת צעידה", אז ברור שגם לצעוד בהתאמה מלאה היינו חייבים לדעת, שזה
קשה לרוב החברה, כמעט כמו התיפוף עצמו. שעות צעדנו על מגרש הכדורסל, אחרי ששעות
הסברנו לגלעד ש"שמאל זו הרגל של השעון" והוא אמר "שאצלו השעון בכלל על היד", הגענו
לפשרה שישאיר את השעון על היד בתנאי שתמיד יתחיל את הצעידה ברגל שליד השעון. זה
היה מסובך, אבל נראה שבסוף הוא הבין.
  היום אהוד, המדריך, בא לשיעור עם מפתח שחור שנראה רציני ביותר ואמר לכולם שעוד
מעט הוא יחלק לנו תופים, ההתרגשות הייתה עצומה, הרגע לו חיכינו כל כך, מתקרב. כולנו
הלכנו בשקט אחרי אהוד במורד המדרגות עד למרתף המתנ"ס, שם הייתה דלת ענקית.
אהוד הכניס את המפתח לדלת וסובב, כולנו פקחנו עיניים בדריכות, ציפינו לרגע והרגע
הגיע...המפתח נשבר במנעול.
אהוד אמר: ""כוס אמו, בני זונות, מניאקים" ועופר החכם, שאבא שלו מהנדס, אמר: "מה
אתם רוצים? הסבירות שהמפתח ישבר, אחרי ששנה שלמה לא השתמשו בו וגם לא שימנו
את המנעול היא גבוהה", ראיתי שאהוד המדריך רוצה להרוג את עופר, אבל הוא התאפק.
אהוד אמר שנלך הביתה ונשוב מחר, ובנתיים שנמשיך להתאמן על השולחנות.
  למחרת הדלת כבר הייתה פתוחה ואהוד שוב חייך - הוא חילק לנו תופים ורצועות, וכולנו
התרגשנו מאוד.
נעמדנו בשלשות על הכביש ברחוב "הדפנה", ואפילו סגרו עבורנו מסלול אחד כדי שנוכל
להתאמן ולא ידרסו אותנו. בהתחלה הייתה סמאטוכה רצינית, כי לצעוד "שמאל ימין" זה
קשה, ולתופף על התופים זה לא בדיוק כמו לתופף על השולחנות, אבל לאט לאט נכנסנו
לקצב ואפילו צעדנו די בסדר.
  במדשאה שליד הקולנע כבר סיימו להקים את בימת יום העצמאות ואנחנו חיכינו לתורנו
בחזרה הכללית. התור שלנו היה אחרי צביקה פיק ולפני להקת המחול המקומית, אחלה
מקום באמצע, וגם אולי נוכל לראות את צביקה פיק מקרוב ולבקש חתימה.
החזרות עברו בהצלחה.
 יום העצמאות הגיע, התייצבנו במתנ"ס, כמו חיילים, ברבע לשמונה, חצי שעה לפני העלייה
לבמה, אהוד כינס אותנו כמו קבוצת כדורסל, במעגל, הוא אמר שהוא סומך עלינו ושננגן
בדיוק כמו בחזרות - אהוד גם הבטיח שכולם ימחאו לנו כפיים - צעקנו שלוש פעמים: "כיפק
היי - כיפק היי - כיפק היי, היי, היי". בדיוק באותו רגע היו זיקוקי דינור וכולנו היבטנו בהתלהבות
לשמיים. הכרוז הודיע שכעת יעלה להופיע צביקה פיק ואחריו תזמורת הצעידה, כל הקהל הריע
ואנחנו הלכנו לאסוף את התופים לקראת ההופעה.
  אהוד ניסה לפתוח את דלת המתנ"ס והמפתח...שוב נשבר - אהוד צעק: "שיט יא בני זונות,
מה זה הדלתות האלו?" ועופר החכם אמר: "שהסבירות שדבר כזה יקרה פעמיים בשלושה
שבועות, ממש נמוכה ושזה ממש נדיר", הפעם אהוד כבר לא יכל להתאפק והתחיל לבכות.
"איפה אני אמצא פורץ מנעולים ביום העצמאות?" הוא מילמל, והוא באמת לא מצא.
  ברמקולים עוד הספקנו לשמוע את מנחה הערב מסביר לקהל שיש שינוי בתוכנית
האומנותית ושתזמורת הצעידה שהייתה אמורה להופיע לא תופיע הערב בגלל סיבות
טכניות, אז הוא ביקש מהקהל למחוא כפיים לצביקה פיק כדי שייתן עוד הדרן, וכולם
בהתלהבות מחאו לו כפיים.
  לכולנו נהרס יום העצמאות ה 32 של מדינת ישראל, אבל התנחמנו בעובדה שעופר החכם
אמר: "שהסיכוי שדבר כזה יחזור על עצמו הוא ממש ממש נמוך".

יום שישי, 22 ביולי 2011

אוי לא - אוי לא

אבא שלי אוכל חריף.
באדנית שקנינו במשתלה של מזרחי אבא שתל שיח פלפלים, מהסוג הקטן הזה שעושה חריף בפה
רק מלהסתכל עליו. גם בגינה הוא שתל כמה שיחים כאלו לשימוש עצמי.
חוץ מהפלפל הקטן אבא גם אוכל סחוג בכמויות, ופלפל שחור אצלו הולך כמעט כמו חלבה אצל
מינה, השכנה הרומנייה שלנו, שתמיד אומרת, שהיא לא מבינה איך אבא יכול לאכול את החריף
הזה, והיא יודעת כי פעם היא טעמה בטעות, כמוני.
  אני כנראה ירשתי מאבא חלק קטן מחוש הטעם, גם אני ממש נהנה לאכול סחוג, כל דבר כמעט
אני מטבל בסחוג. אימא אומרת שצריך לחפש אצלנו שורשים תימניים כי כל מנה, כל סנדוויץ', אפילו
סתם ככה עם חלבה אכלתי פעם חריף, אבל הפה התנפח לי.
כשאבא חזר מהעבודה אמרתי לו שאני בכלל לא מבין את התימנים האלו, ושאני לא תופס מה כל
כך טוב בסחוג עם חלבה. אבא שאל אם השתגעתי, אבל אני התעקשתי שאפילו על הקופסא של
הסחוג כתוב שהם ממליצים לאכול את זה עם חלבה.
הבאתי לאבא את הקופסא, כדי להוכיח לו, והוא פרץ בצחוק אדיר, אחרי שהוא נרגע הוא הסביר 
לי שאמנם לא ניקדו את המילה, אבל הכוונה לחילבה.
"מה זה חילבה למען השם? בחיים לא שמעתי על אוכל כזה?", ואבא הסביר שזה מאכל תימני.
הבנתי למה התנפח לי הפה.
אחרי יומיים הנפיחות ירדה ולמדתי את הלקח שלי - חלבה וחריף לא הולכים יחד ומנפחים את הפה.
  מר ירדני, בעלה של השכנה מינה, הוא גנן חובב, הוא גם הגנן של הבניין שלנו - הוא מטפל 
בדשא וצועק על כולנו לא לדרוך עליו, הוא מטפל בפרחים וצועק על כולם לא לקטוף אותם, ורק
שהוא גוזם את העצים אנחנו עוזרים לו, כי רק ככה הוא מרשה לנו לטפס עליהם.
  בתחזית אמרו שיהיו 33 מעלות בצל, ואימא אמרה לי שהיום לא אוריד את הכובע אפילו לשניה
וגם אשתה הרבה, כי הספיקה לה כבר מכת השמש שחטפתי לפני שבוע ושאין לה זמן כעת
לבתי חולים, אז שתיתי.
לשם שינוי בתחזית צדקו, היה חם, וירדני שהקפיד על משמעת מים עוד מהצבא השתין בכמויות
מסחריות, כל רבע שעה הוא נעמד מאחורי האקליפטוס הענק שבחצר השתין וצעק: "אוי כן,
אוי כן".
  הפעם הוא גם גזם קצת את שיח הפלפלים, ואסף את הפלפלים שנפלו כדי לתת לאבא.
למזלו הרע של ירדני, הוא לא מצא באותו היום את הכפפות שלו, ואחרי שאסף את הפלפלים
של אבא הוא שוב רץ מהר לאקליפטוס. פתאום שמענו צעקות - "אוי לא, אוי לא". אפילו 
רוזנצוויג, השכנה מקומה ראשונה, שרגילה גם היא לצעקות ה"אוי כן" שלו, יצאה מיד החוצה 
כדי לראות מה קרה.
המחזה היה מפחיד - ירדני, שהידיים מהפלפלים שרפו לו את הפיפי, קפץ בדשא בצעקות
איימים, ורץ מהר לממטרות שפעלו בצד השני, הוא הרטיב את האזור הפגוע וצרח: "הפלפל
של עמר שרף לי ת'זין, הפלפל של עמר שרף לי ת'זין" והמשיך בצרור קללות, רוזנצוויג מיד
שמה את ידיה על האוזניים, כדי לא לשמוע את הקללות וקיללה בעצמה, בפולנית...
אחרי שעה הוא נרגע, פחות או יותר.
  באמצע הלילה פתאום שמענו את מינה צועקת: "אוי לא - אוי לא", אנחנו שהיינו רגילים
ל"אוי כן", לא הבנו מה קרה, אבל המשכנו לישון.
  בבוקר ראינו את מינה עם פה נפוח, אני מיד אמרתי לה שעם הפלפל של אבא אסור
לאכול חלבה, אבל שלא תדאג כי זה עובר אחרי יומיים.

יום חמישי, 21 ביולי 2011

ילד אחד שר כמו מייק ברנט

אחרי שמכבי הביאו את הגביע ויזהר ניצח בארוויזיון, מלאה הארץ בחוגי כדורסל ובחוגי זימרה. כל
גמד רצה להיות ברודי וכל עורב רצה לשיר כמו יזהר כהן.
  מה לעשות שבן דודי, צחי, לא היה מן הגבוהים וגם קול יפה לא ממש היה לו, אבל להודות על
האמת תלתלים ארוכים, ממש ארוכים, כמו ליזהר כהן היו גם היו לו, והוא החליט, שאם יש דמיון
בתלתלים, ללמוד לשיר זה כבר החלק הקל.
לשכנע את הדוד יוסי שהוא רוצה ללכת למקהלה היה אחד החלקים הקשים בתחילת דרכו
האמנותית של הנער, במיוחד כשכל יתר הבנים הלכו לכדורסל בחיפוש אחר החלום, אבל
הילד בעקשנות מעוררת כבוד הצליח במשימה, ובקפיצות של אושר, שמחה וגיל עשה דרכו
לקונסרבטוריום המקומי להירשם למקהלה.
  בהרשמה, הפקידה שאלה שלוש פעמים את הילד בן ה-15, שנראה כמו גבר בכל רמח אבריו,
אם הוא באמת ובתמים רוצה להירשם למקהלה, ולאחר התחקיר המקיף, רשמה אותו.
  המורה לזימרה באותו היום הייתה למאושרת באדם, אצלה במקהלה יש בן, גבר, איש, זכר,
אחד עם ביצים אמיתיות - היא כבר בנתה מגדלים. כאן המקום לציין שזו הייתה הפעם האחרונה,
בכל השנה, שהמורה המסכנה לזימרה עדיין חייכה. צחי פשוט היה חסר כל חוש קצב מינימלי,
והקול, אוי, הכל היה מקולקל בקול.
היה לו רצון אדיר, אבל רצון לחוד ויכולת לחוד, הילד פשוט הרס את המקהלה. בהתחלה המורה
עוד קיוותה שהרצון, שבדרך כלל יכול להזיז הרים ולעשות נפלאות, יזיז במעט את מיתרי קולו
של הבחור ויעדן אותם, אך לבסוף גם היא התייאשה והצטרפה למאמצי השכנוע ולבקשות מהילד
שיפרוש.
לא עזרו הבקשות, לא התחינות ולא ההסברים של המורה, שאולי עדיף לו כדורסל, היא אפילו
ניסתה להגיע לפשרה שאולי....אולי הוא רק יעשה עם השפתיים, בכאילו, ושזה מקובל: "קוראים
לזה תזמורת בצורת", היא הסבירה, אבל צחי לא רצה להיות בבצורת. גם שיחה משולשת של
המורה, עם צחי והוריו לא הועילה. כבר אמרתי, הילד עקשן ומה לעשות אוהב מאוד לשיר,
לא ממש יודע, אבל אוהב.
  קיבלנו בדואר הזמנה - "המועצה המקומית קריית ביאליק גאה להציג ערב כישרונות צעירים
בקונסרבטוריום המקומי, ובחלק האמנותי מקהלת קולות ביאליק".
בערב, כשאח של אבא, דוד יוסי, ראה את ההזמנה אצלנו על המזנון בסלון, ראיתי שחשכו עיניו.
הוא לא תכנן שכל הקרובים ידעו שצחי מזמר.
 היום המיוחל הגיע, התלבשנו במיטב בגדינו, אימא אפילו הלכה למספרה, ונסענו כולנו לראות
את צחי שר.
ההופעות החלו - ובאמת שהיו שם כישרונות בלתי רגילים, ילד אחד שר כמו מייק ברנט וילדה
אחת רקדה על קצות האצבעות - אני שאלתי את אימא: "את מי הילדה מפחדת להעיר?", כי חוץ
מראש העיר, שתמיד נרדם, כולם היו ערים ואימא אמרה שזה בלט, אני לא הבנתי ממש,
למה על הקצה? כשאפשר לדרוך על הרגל כולה, אבל זה היה מעניין וחוץ מזה הילדה גם
הייתה יפה.
  ראש העיר שלנו חרש באוזן אחת, לא כולם ידעו את זה אבל דוד יוסי שהיה המפקד שלו בצבא,
ביחידה סודית, גילה לנו. "בגלל זה הוא תמיד נרדם שנשען עם היד על האוזן השומעת ויש לו
שקט". דוד יוסי גם סיפר לנו בסוד שהוא פעם אפילו הוציא את ראש העיר בעונש קל במשפט
כשנרדם בשמירה בגלל האוזן והשקט אבל הוא לא מזכיר לו את זה...כי לא נעים.
אחר כך הייתה הפסקה - קנינו בקבוקי קריסטל וחיכינו שהמקהלה תעלה.
  הרגע לו חיכינו הגיע - המקהלה התחילה לעלות לבמה, כל הבנות היו לבושות לבן והסתדרו
בשורות, הצצתי לכיוונו של דוד יוסי וגם הוא נראה לבן וחיוור, הוא אפילו החל להזיע. אימא
שאלה" איפה צחי?" ואני אמרתי לה, שהיא תראה אותו עוד מעט, כי הוא בשורה האחורית
והם עוד לא עלו. פתאום, לפני שכולם הספיקו לעלות לבמה, המורה לזימרה קראה להם שוב לרדת.
הם ירדו.
  במקומם עלה ראש העיר, שהתעורר, ואמר - "קיבלנו דיווח, שצה"ל פועל כעת בלבנון כתגובה
על הפיגוע בכביש החוף, אנחנו מצטערים, אבל לא נמשיך את הערב כמתוכנן, כולנו תקווה שהכל
יגמר בטוב ובלי נפגעים".
ראיתי את דוד יוסי מחייך ומיד מסתיר את פניו, לפחות עבורו הערב נגמר בטוב ובלי נפגעים.
למחרת לא היה כתוב על הפעולה בעיתונים ודוד יוסי הסביר שככה זה ביחידות סודיות,
לא כולם יודעים על הפעולות שלהם....ממש כמו המשפט של ראש העיר לפני שנים.

יום שישי, 15 ביולי 2011

דוז פואה

התכנסנו כל המשפחה.
כשאני אומר כל המשפחה, אני מתכוון לכל חמשת האחים ושלושת האחיות של אבא, כולל
הבעלים, הנשים והילדים שזה ממש המון משפחה. כולנו התכנסנו אצל הדוד היחיד שקנה
טלוויזיה צבעונית והכל כדי לראות בשידור חי, לראשונה, את הארוויזיון בצבע.
  הדודה רינה הוציאה פיצוחים ושתייה כמנה ראשונה וכל משפחה עוד הביאה סירים להמשך -
היינו מעל 40 איש. כולם, אבל כולם, צפו בפלא - צבע בטלוויזיה - והשירים, אוי השירים, אף אחד
לא באמת התעניין בשירים, ואבא כל הזמן קיטר על חשיבות משחקי הכדורסל של מכבי, "ואיך
זה שאת הארוויזיון משדרים בצבע ואת מכבי לא?".
  אז עלה לשיר יזהר כהן, "אבאניבי אובוהבה.......", בהתחלה כולם שתקו והיה אפשר לשמוע
אפילו בסטריאו, כי כמו בכדורסל, כל השכונה צפתה בטלוויזיה ומכל חלון שמענו את יזהר
צועק - "אבאניבי" - אבל רק אצלנו הוא שר גם בצבע. איציק, הבן של רינה, שאל: "באיזו שפה
הוא שר?", כי הוא לא ממש הבין הכל והרי אמרו לו שזה השיר של ישראל כעת, ובכלל הזמר
הזה נראה בדיוק כמו השחקן השחור של מכבי, רק עם תלתלים, והוא המשיך ושאל אם מותר
ששחקני חיזוק כושים יופיעו גם באירוויזיון. כולם השתיקו אותו בצעקות - והוא נשאר בשלו ואמר,
שהמורה אמרה, שאם הוא לא ישאל הוא בחיים לא ידע.
דוד יעקב, שיש לו את אחת הכאפות הגדולות והמאיימות בארץ ושבמקרה או שלא, הוא גם
אבא של איציק, הרים את היד ועשה בעצבים סימן עם האצבע על הפה וסינן "שששששששש
שקט", ואמר לילד שישתוק ושהוא יסביר לו הכל אחרי שהשיר ייגמר - והשיר בדיוק נגמר.
  אחרי זה היו הרבה פרשנויות ודיבורים ואפילו התערבויות בתוך המשפחה אם נזכה או לא,
אבל שהתחילה ספירת הקולות הכל שוב השתתק. אני ראיתי את איציק יושב בשקט, בשקט,
רחוק מדוד יעקב, ממתין שהאירוע יסתיים, הרי נותרו לו עדיין מספר שאלות פתוחות.
  באותו רגע כל מי שהידע שלו בשפות זרות הסתכם בלדעת לספור, היה חצי אלוהים -
כולנו היינו בהלם שדודה עליזה ידעה איך אומרים 8 נקודות בגרמנית, ושדודה אהובה
סיפרה ש"דוז פואה" זה 12 נקודות בצרפתית, ואז אבא שלי שוב קפץ משמחה והגיע
עד לתקרה בבית של דודה רינה, שזה אפילו יותר גבוה מאצלנו, וראיתי דמעות של שמחה
זולגות מעיניה של אימא - ניצחנו, ניצחנו כולם צעקו. ואיציק אמר: "שזה בטח בזכות אולסי
פרי שגידל תלתלים" כי הוא ראה, לפני שבועיים, שגם בכדורסל הוא עזר.

יום שישי, 8 ביולי 2011

בגבול עם רומניה הסתתרתי

מקומה שלישית על עמודים רואים רחוק -
עד התחנה האחרונה ליד בית הקברות של צור-שלום רואים את קו 57 של "אגד" מהבית שלנו
בסביניה, זה היה הסידור שאבא העדיף יותר מכל, ככה אימא ראתה בדיוק מתי הוא מסיים את
הנסיעה ומתחילה לחמם את האוכל לארוחות.
  אבא היה הנהג הכי נחמד ב"אגד", את זה הנוסעים שלו תמיד אמרו לי, כשהוא לקח אותי איתו
לעבודה. הוא הושיב אותי על ספסל קטנטן משמאלו, ואני נתתי לנוסעים את הכרטיסים אחרי שהם
שילמו וקיבלו עודף. הם תמיד בירכו את אבא לשלום והוא אמר להם, "ברוכים הבאים, תיכנסו לסלון",
וכולם חייכו ונכנסו לסלון.
  מקומה שלישית על עמודים רואים רחוק -
ביום שהדלת של השכנה ציפי שומרוני הייתה פתוחה, אנחנו ראינו עד רומניה. כשאופטובסקי, השכן
הסנילי שלנו מלמטה, תפס אותי בפעם המאה והתחיל לספר לי את סיפורי הגבורה שלו ממלחמת
העולם, זה תמיד התחיל במילים: "שנה הייתי בגבול עם רומניה והסתתרתי" ואני תמיד אמרתי לו:
"המשפחה שלי כבר תשע שנים בגבול עם רומניה דלת מול דלת" וצוחק, הוא אף פעם לא הבין
את הבדיחה ותמיד ענה: "אבל בשנים ההן היה קשה יותר", "צודק" צעקתי לו ורצתי במעלה
המדרגות אל הגבול.
  כשהבנות של ציפי, בתורנות התצפית, ראו בקצה הרחוב את הילדים מהבניין הסמוך מתקרבים,
הן היו זורקות את מיצי החתולה המעופפת של הבניין מקומה שלישית למטה, זה היה הסימן
בשבילי להכין את מכשול המים לקורבנות. מילאתי כוס פלסטיק במים והנחתי אותה על הגדר בין
השיחים, קשרתי חוט תפירה דק, כמעט שקוף, מהכוס למכונית החונה בצד המדרכה, התכנון
הוא שהם לא יראו את החוט, יתקלו בו וכוס המים תישפך עליהם.
מסתבר שגם הילדים מהבניין ליד כבר הכירו את התרגולת. כשהם ראו את מיצי רצה לה ברחוב,
הם הבינו ששוב זרקנו אותה מהחלון ונכנסו לתרגולת משלהם. מיצי בפעם הראשונה נפלה
בטעות מהקומה השלישית, אבל שראינו שכלום לא קרה לה ואחרי שראינו את הסרט "עזית
הכלבה הצנחנית", גייסנו אותה לכוחותינו.
התרגולת של הילדים מהבניין הסמוך הייתה סריקה מדוקדקת של המדרכה. כשעירית שומרוני
הבינה שהם עוד מעט ימצאו את החוט והכוס ויצחקו עלינו שלא הצלחנו להרטיב אותם, היא מיד
מצאה פתרון יצירתי - בפריזר.
היא שלפה קוביות קרח ופשוט העיפה אותן על המסכנים שלא התכוננו למטר אבנים כזה מהשמים
וברחו בצעקות כל עוד רוחם בם.
  אופטובסקי הסנילי, ששמע את הצעקות, יצא החוצה בריצה וכמובן שניתקל במכשול המים תוך
כדי החלקה על קוביית קרח. כשהוא ראה אותי מציץ בין השיחים, הוא צעק לי: "הסתתר טוב,
הרומנים התחילו להפציץ שוב, תמיד כשיורד גשם וברד הם מנצלים את מזג האוויר לתקוף", לא
שינה לו בכלל שאנחנו באמצע אוגוסט.
  מקומה שלישית על עמודים רואים רחוק -
אימא צעקה לי שאני אעלה למעלה כי עוד חמש דקות אבא מגיע מהנסיעה של קו 57 והיא הכינה
לכולם קבב רומני, מתכון של ציפי שומרוני. אופטובסקי צעק לי: "לך ילד, לך, יש הפוגה בגשמים
כעת", "צודק", עניתי לו בצעקה ורצתי במעלה המדרגות אל הגבול.

יום שישי, 1 ביולי 2011

סולם גנבים

לדני הרזה לא היה אבא.
חלק אמרו שהוא נהרג במלחמה וחלק אמרו שפשוט ברח מאימא של דני. לאף אחד לא היה
אומץ לשאול את דני, וככה פשוט גדלנו בידיעה שלדני הרזה אין אבא.
  דני גר בקומה האחרונה, השביעית, ברב הקומות, כמעט חצי כיתה גרה ברב הקומות הזה וכולם
הכירו את כולם. בגלל זה ידענו שאימא של דני היא מעצבת פנים, אף אחד לא ידע מה זה, אבל
ידענו שהבית של דני הרזה תמיד בשיפוצים - תמיד צובעים שם, תמיד דופקים, תמיד יש שם בלאגן.
  מהקומה השביעית שמענו את אימא של דני צועקת לו שהיום בשש בדיוק יהיה בבית, כי ישראל
ומצרים חותמות על הסכם שלום בוושינגטון, וישדרו את זה בטלויזיה והוא חייב לראות כי זה חשוב.
האמת שכולנו תיכננו לראות את הרגע ההיסטורי. דני התבאס.
  דני הרזה היה שחקן כדורגל לא רע ושיחק בקבוצת הילדים של הפועל חיפה, בכלל בקריות
כולנו אהדנו את הפועל חיפה, ודני הרזה חלם להיות אלי לוונטל. באותו יום היה לדני אימון והיה
ברור לו שהוא לא יגיע לאימון, דני לא העז להתווכח עם אימא וחוץ מזה באמת הייתה מן
הרגשה שזה יום חשוב ואולי, אולי אפילו יותר חשוב מאימון הכדורגל.
  הבולדוג של דני רץ אחריו לכל מקום, הוא היה בולדוג ענק עם לב של פודל, מי שלא הכיר אותו
פחד ממנו פחד מוות, אבל כולנו ראינו שלא פעם אפילו החתולות היו רודפות אחריו ברחוב. דני
הרזה ורקס הבולדוג הענק והפחדן היו בעצם ישות אחת, אפילו לבית הספר הבולדוג בא איתו,
וחיכה לו, גם לאימונים של הפועל חיפה הוא בא, וחיכה, גם לפעולות ב"מחנות העולים" הבולדוג
הגיע, הוא לא היה מפספס אף פעולה, אפילו לטיולים, דני לקח אותו.
  שיחקנו בחוץ עד עשרה לשש ואז כל אחד פרש לביתו, דני הזמין אותי ואת משה אליו, אימא
הסכימה ועשינו את דרכנו במעלית לבית של דני.
  הכל היה הפוך שם, אבל היינו רגילים, כי בבית של דני תמיד משפצים. באוויר היה ריח חזק
של צבע שמן ובסלון היו שני סולמות, הצבעים גם הם עשו הפסקה קלה, ופינו לנו ולהם מקום כדי
שנוכל לצפות בטלוויזיה. הטקס התחיל, בגין, סאדאת וקרטר נואמים ופתאום רקס הענק והגמלוני
החליט שגם הוא רוצה לראות, הוא דחף את הצבעים ורצה להתמקם ליד דני, במקום הקבוע שלו,
רק שבדרך הוא הזיז את הסולמות ואת פח צבע השמן הענקי והירוק שהיה על אחד הסולמות -
שעף מלמעלה ונחת על רקס. הבולדוג נבהל כהוגן, שם קפיצה, השתחרר מפח הצבע והתחיל לרוץ
לכיוון הדלת, דני עוד הספיק לצעוק לכלב הירוק "רקס לאאאאא" אבל הכלב ברח בריצה אדירה
וירד בכל המדרגות מהקומה השביעית למטה כשהוא משאיר אחריו רק עקבות.
בגין, סאדאת  וקרטר לחצו ידיים במעיין כפה משולשת של סולם גנבים, ואנחנו יצאנו בריצה
לחפש את רקס.
  יומיים לא ראינו אותו, אבל כמו כל כלב טוב ופחדן הוא חזר - עלה לקומה השביעית, נתן שריטה
לדלת, וכשדני פתח את הדלת, עמד מולו מקשקש בזנב ומזיל ריר - כלב ירוק ושמח.
  דני שטף אותו בלי סוף, אבל צבע שמן לא ממש יורד במים, גם הוטרינר המליץ להשאיר את
הכלב כך, כי כל פעולה של קיצוץ השיער או שטיפה בחומר שיכול להוריד את צבע השמן, תסכן
את הכלב.
  מאותו היום לדני הרזה היה בולדוג ירוק. בבית הספר זה היה נחמד, גם בתנועה הסתדרנו
עם זה, אבל לאימונים של הפועל חיפה דני לא העז להופיע עם הבולדוג הירוק. אני חושב שדני
הרזה היה לאוהד הראשון של מכבי חיפה בקריות וגם רקס.

יום חמישי, 23 ביוני 2011

אנחנו על המפה

בשנת 77, כשמכבי לקחה את גביע אירופה, חגגתי עשרה קיצים. לעולם לא אשכח איך אבא
שלי נתן קפיצת שמחה אדירה והגיע עד לתקרה של הבית, בדיוק כשנשמעה שריקת הסיום
במשחק הגמר. השכנים מכל הדירות שרו: "הגביע הוא שלנו" ואפילו בבית הספר המורים
העבירו שיעור חברה מיוחד ודיברנו על הניצחון. כולנו שמחנו.
  אבא לקח אותנו אחרי שבועיים ללונה פארק בתל אביב. לא סתם הוא לקח אותנו ליום כיף -
באחד הדוכנים עמד אולסי פרי וחתם על תמונות של מכבי - ואבא שלח אותי למשימה.
זו הייתה, אני חושב, הפעם הראשונה שהטילו עלי משימה אמיתית, ואני, שהייתי דרוך לקרב,
לא התייחסתי לילדים האחרים, שרובם היו גדולים ממני, שלא לדבר בכלל על הקטנים יותר,
שאותם רמסתי בלי להניד עפעף.
במלחמה כמו במלחמה - לא לוקחים שבויים ואין שום חוקים - חוץ מזה, רק אבא שלי קפץ
עד התקרה, שבגיל 10 נראתה לי כל כך גבוהה, שאם אבא שלי עשה מאמצים להגיע אליה,
אני חייב לעשות מאמצים ולהשיג עבורו את החתימה של אולסי.
כמובן שהמשימה הוכתרה כהצלחה ואפילו כהצלחה מסחררת. השגתי לאבא חתימה גם
של אולסי פרי וגם של טל ברודי, פשוט מרוב ההמון שהתגודד על אולסי, לא ראינו שגם טל
הקטן עמד שם בכל הדרו, אמנם הדר נמוך, אבל עדיין הדר, ואחרי הכל הרי הוא זה שהניף
את הגביע וצעק: "אנחנו על מפה ואנחנו נשארים על מפה לא רק בספורט אלה בהכל".
  בשנת 77, כשמכבי לקחה את אליפות אירופה, אימא שלי הייתה אלופה בהכנת סנדוויצ'ים.
היא הכינה לי סנדוויצ'ים מעולים לבית הספר למרות שבאותה תקופה זה היה מעט מסוכן.
בזמן האחרון התלמידים, בתור מעשה קונדס גנבו אחד לשני את הסנדוויצ'ים מהילקוטים,
זה היה מעין ספורט חדש כזה.
  מנהל בית הספר ששמע על ענף ספורט זה אסף את כל הכיתות למסדר בוקר מיוחד
והודיע חגיגית, שאם הוא יתפוס ילד שגונב אוכל לילד אחר, הוא יועף מבית הספר. כולנו
נבהלנו וחיפשנו תעלולים חדשים. כמובן שהראש היצירתי שלנו עבד שעות נוספות ועוד
באותו בוקר, תוך פחות משעה, כבר היה לנו משחק חדש והרבה יותר דוחה. נדחקנו
כל הבנים לשירותים והשתנו לתוך שקית ניילון שאותה קשרנו חזק-חזק.
אוריאל הידוע יותר בכינויו "ברודי", מפני שהיה הכי נמוך והכי זריז היה קפטן נבחרת
הכדורסל שלנו, ובתור שכזה הוא נבחר להכניס את השקית לתיק של יואל, וכולנו המתנו
בסקרנות לראות מה יקרה.
יואל לא בא.
ככל שעבר הזמן כולנו חששנו יותר ויותר מהתוצאה וביחד החלטנו, שאולי עדיף שנוציא
את שקית השתן מהילקוט של יואל. אוריאל שהכניס את השקית נבחר גם להוציאה. בדיוק
ברגע שהוא פתח את התיק יואל חזר, הוא היה בטוח שאוריאל גונב לו את הסנדוויץ והתחיל
לצעוק: "גנב, גנב, תחזיר לי את שקית האוכל". אוריאל שלף את השקית במהירות
והתחיל לברוח כשיואל בעיקבותיו, ליואל לא היה סיכוי במרדף, אבל הוא עוד הספיק
לראות את אוריאל זורק את השקית מעבר לגדר לתוך השיחים הקוצניים ונעלם.
  יואל הלך הישר לחדר המנהל ואמר שאוריאל גנב לו את האוכל, כשאוריאל הגיע
לברור הוא אמר, שאינו יודע על מה מדובר. המנהל הזהיר את אוריאל, שאם הוא משקר
הוא לא יוכל לשחק עם נבחרת הכדורסל באליפות המחוז, ואוריאל שהכדורסל היה
הדבר היחידי שבאמת חשוב לו התעקש שהוא לא גנב. כל הפמליה צעדה לכיתה כדי
לבדוק את התיק. מה רבה הייתה הפתעתו של יואל כשפתח את התיק וגילה את
את ארוחת הבוקר בדיוק במצב שאימא שלו ארזה לו אותה. אוריאל חייך וגם המנהל
נשם לרווחה, אחרי הכל אוריאל "ברודי" הוא השחקן הכי טוב בנבחרת הכדורסל שלנו.
  יואל קיבל מהמנהל עונש להכין עשרה שלטי עידוד ענקיים לתחרות הכדורסל ואוריאל
בחצי חיוך כועס הבטיח: "שהוא עוד יראה לו מאיפה הדג משתין". כולנו פרצנו בצחוק,
אבל לא המנהל ולא יואל הבינו למה.
  כשנבחרת הכדורסל של בית הספר זכתה באליפות המחוז, אוריאל הניף את הגביע
וצעק כמו ברודי האמיתי: "אנחנו על מפה ואנחנו נשארים על מפה לא רק בספורט אלה
בהכל". שולה, המורה לגיאוגרפיה, לא יכלה להפסיק לצחוק וסיפרה לכולם שאוריאל
מעולם לא הביא אטלס לשיעורי גיאוגרפיה והיא בספק גדול אם הוא בכלל יודע איפה
אנחנו על המפה.

יום ראשון, 19 ביוני 2011

רצחו לרפי את הבמבי

השכנים בחלון מולנו היו מרגלים.
כשהיינו מטפסים על השיש במטבח ומציצים מהחלון שלנו לחלון שלהם, תמיד היתה אצלם
פעילות - הטלוויזיה אצלם תמיד דלקה, בו-זמנית הרדיו דלק והם כל הזמן דיברו בטלפון.
הייתה להם גם משקפת ענקית שאותה הוציאו מקופסא גדולה שמתחת למיטה רק בלילות,
ואני יכול להישבע שגם הייתה להם מצלמה.
על גג הבית שלהם הייתה אנטנה גבוהה שאתה הם כנראה שידרו לכל העולם את הסודות.
הם גם ניסו להטעות את כולם, כי האישה לבשה תמיד רק מגבת פסים קטנה, שאפילו אני בלי
משקפת כמו שלה, תמיד ראיתי לה את התחת כשהיא התכופפה ובעלה תמיד לבש רק
תחתונים, שגם להם הייתה דוגמא של פסים.
אני קראתי להם, "גברת מגבת ואדון תחתון".
  לרפי מנחם היה כלב במבי קטנטן, מהסוג הזה שכל היום נובח, רפי היה גם שכן של
המרגלים, וביחד ניהלנו יומן על הפעילות שהתנהלה בבסיס המרגלים בקומה השנייה.
הכלב של רפי שנא את "אדון תחתון" באופן מיוחד, ולנו זה היה אחד מהסימנים העיקריים
ש"אדון תחתון" הוא מרגל. אני קראתי בעיתון שלכלבים יש חוש ריח מפותח והבמבי של
רפי בטח מריח את חומרי הנפץ ש"גברת מגבת ואדון תחתון" מכינים.
זה היה ביום שני שהם רצחו לרפי את הבמבי.
  "אדון תחתון" ירד במדרגות והבמבי כמו תמיד נבח עליו, "אדון תחתון" התכופף אל הכלב
וניסה ללטף אותו, אבל הבמבי ברח לאחור. "גברת מגבת" שירדה אחרי "אדון תחתון" נתנה
לכלב מהפיצוחים שהיו לה והכלב נחנק והתחיל להשתולל. הווטרינר אמר שהוא נחנק
בטעות מגרעין, אבל אנחנו ידענו שהם תיכננו את זה טוב-טוב מראש.
  בערב שאלתי את אבא מה עושה המדינה עם מרגלים שהיא תופסת, הוא אמר שהצבא
הורג אותם ואפילו רודף אחרי המפעילים שלהם בכל העולם ושזה הכל סודי.
  כשהתעוררתי בבוקר, הרגשתי שמשהו חשוב עומד להתרחש, לא ידעתי מה אבל קיוויתי
שזה יהיה משהו טוב.
כמובן שכמו תמיד ההרגשה שלי הייתה נכונה. כשחזרתי מבית הספר הודיעו ברדיו
שישראל הפציצה את הכור הגרעיני של עירק. ידעתי שהצבא עלה על השכנים המרגלים
שלי ושהרצח של הבמבי על-ידי הגרעין, הסגיר אותם.
עכשיו נפתר עוד חלק בתשבץ שלי והבנתי למה הם תמיד לבשו תחתונים ומגבת פסים.
  באותו יום אחר הצהריים באו שוטרים ולקחו את "גברת מגבת ואדון תחתון" בניידת,
השוטר אמר שהם הציצו לשכנים וצילמו את השכנה מלמטה בעירום, אבל אני ידעתי
שזה סיפור כיסוי.
לרפי מנחם היו מאז רק דוברמנים, שזה כמו במבי, רק יותר מפחיד.

יום שישי, 17 ביוני 2011

מכונית במשקל X

שנת 78 הייתה שנה חשובה.
  בשנת 78 ראינו בפעם הראשונה ציצים, עמדנו בתור לקולנוע "סביון", עשינו פרצוף של ילדים
גדולים, בני 11, וקנינו כרטיסים לראות את "אסקימו לימון". ענת עצמון הייתה אז אלוהים והתחת של
יודלה...בעצם רק ענת עצמון.
יצאנו מהסרט שמחים וטובי לב מכל מעשי הקונדס שראינו בסרט, כי הרי עם המעשים האחרים
שראינו שם לא יכולנו לעשות כלום, חוץ מלפנטז.
  אחרי שהסרט נגמר יצאנו מהשער האחורי של הקולנוע, התיישבנו לנו על הגדר הקטנה
שלפני רבי-הקומות ברחוב "הגנים". בחוץ על הכביש אבא של גילת מהכיתה, שהוא במקרה גם
המורה הלא כל כך אהוד שלנו לחשבון, עמד וניקה את הפיאט 127 הלבנה שלו. הוא עשה עבודה
טובה, הוא לא השאיר אף פינה מלוכלכת, אף חלון, אף מראה, אפילו את הטמבון הוא ניקה מלמטה.
ראו שהמורה שלנו אוהב את הפיאט שלו, וכנראה שהפיאט החזירה לו אהבה, כי הוא בחיים לא
איחר לאף שעת אפס, הוא אף פעם לא היה חסר - הוא היה איימת התלמידים.
  בשנייה שהוא סיים את הניקיונות ועלה לביתו, שבקומה הראשונה ברב הקומות שפנה לגינה,
היה ברור שבטוב זה לא ייגמר, כל החברים כמו במערבון גרוע הסתכלו אחד לשני בעיניים, וידענו
שהפיאט תהיה הקורבן.
  הגדר בין הכביש לגינה הייתה נמוכה, אולי בגובה חצי מטר, ואנחנו שהכרנו את המורה שלנו,
שהשקיע תמיד בשאלות חשבון מסובכות, שכולנו ממש שנאנו וסבלנו מהן רבות, פעלנו לפי אחת
השאלות שלו ממש, הגולם קם על יוצרו.
  מכונית במשקל X חונה במרחק של 10 מטרים מחלון בגובה 4 מטרים, כמה זמן יקח לאחד עשר
ילדים בני אחד עשרה, להרים את המכונית ולהעבירה מעל המכשול אל מתחת לחלון.
תאמינו לי, התשובה קלה וברורה. מהר מאוד ואולי אפילו עוד יותר מהר. כולנו פשטנו ידיים,
שינסנו מותניים ובכוחות משותפים תחת שקט תעשייתי הרמנו את הפיאט המסכנה, מיקמנו אותה
מתחת לחלונו של המורה, צעקנו "המורה דוד, המורה דוד", ותפסנו מחסה בין השיחים,
כדי שנוכל להציץ. הוא היה בהלם מוחלט, הוא כנראה לא הבין את התרגיל המתמטי המסובך,
וכולנו ברחנו מבסוטים כל עוד נפשנו בנו.
  אחרי איזו שעה ראינו ניידת מסתובבת באיזור. החלטנו להסתלבט על מוטי, שהלך להשתין ורק
הרגע חזר, אמרנו לו: "השוטרים אמרו שהמורה זיהה אותך כי אתה הרי שכן שלו". מוטי לא נשאר
רגוע והתחיל לצעוק: "אני אלשין על כולכם, מה רק אני אדפק?".
  מאז מוטי לא ממש היה במרכז העיניינים ותמיד ניסה לכפר על דבריו, אבל ללא הצלחה.
המורה מצד שני, לא דיבר על זה אפילו פעם אחת וזה היה הכי מפחיד, כי מאז ישבנו בשקט
בשקט בשיעורים שלו, חוששים שפתאום יגיד משהו, אפילו איך הוא הוציא את הרכב, אנחנו עד היום
לא יודעים.
  אני לא יודע אם זה נכון, אבל אחרי שנים סיפרו לי שמוטי ואנונו התפרסם כמרדכי, ובאמת הלשין על
כולנו.

יום שלישי, 7 ביוני 2011

הכל דפק כמו שעון שווצרי

אמיר מורקוביץ' היה הילד הכי מכוער בשכונה, האמת, נראה לי שהוא היה הילד הכי מכוער
בעולם, אבל מי אני שאקבע?
  סמוך לבית של מורקוביץ' היה שדה גדול, היינו תופסים שם צבים בקיץ, צפרדעים
בחורף, בכלל, זה היה השדה של החבר'ה. כל ל"ג בעומר היינו עושים שם את המדורה
של הכיתה - היינו גונבים עצים מכל הבתים שבבנייה באזור ומורקוביץ' שמר עליהם עד
למדורה, בתמורה הוא לא הביא כלום למסיבה, זה היה התפקיד שלו, אחד הביא בייגלה,
אחד הביא שתייה, אחד הביא פיתות עם חומוס ומורקוביץ' היה ה"שומר". הוא הפחיד את
כל מי שרק ניסה להתקרב ולגנוב מהעצים שאספנו למדורה שלנו, אפילו הגדולים לא התעסקו
אתו, למרות שמי שממש הכיר אותו ידע, שהוא הילד הכי חנון בעולם.
  אבי, פיני ואני היינו אחראים על הכנת הפיתות עם החומוס, קנינו הכל אצל יעקב במכולת ועמדנו
בצהריים, במטבח אצלי בבית, אחרי שחזרנו ממלאכת איסוף העצים והקמת המדורה, חתכנו
פיתות לרבעים ומרחנו חומוס. זה היה התפקיד שלנו כבר כמה שנים וכמו שאנחנו רגילים, כבר
כמה שנים, סימנו כמה פיתות, שבדרך כלל היו בשביל המורקוביצ'ים, וירקנו פנימה - זה הפך
כבר למסורת. פיתה אחת הייתה עבור מורקוביץ' האבא, אחת עבור האימא, אחת לאמיר ואחת
לאחותו רינה, "רינה מנדרינה", שאף פעם לא תפסנו איך היא יצאה למשפחה כזו, כי היא
היתה די יפה, אבל היא תמיד הגנה על אמיר בבית הספר, כך שאין עוררין שהיא משבט
מורקוביץ' ולכן גם היא זכתה "בפיתה מורקוביץ'" משלה. הפעם תכננו פיתה כזו מיוחדת
גם לעופרה, אחת הבנות מהכיתה שלא נתנה להעתיק.
  אחרי מבצע "אנטבה" בכל המדורות שמו בובה של אידי אמין בקצה, גם אנחנו שמנו,
נשבע לכם, בהתחלה חשבתי שזו בובה עם הפרצוף של מורקוביץ' אבל החבר'ה אמרו שזה
אידי אמין. אורח כבוד אצל כולם במדורה היה כמובן "יודה צלקת" ואני שתקתי. לא רציתי לקלקל
לכולם.
היה אחלה קומזיץ, הכל דפק כמו שעון שווצרי, משפחת מורקוביץ' אכלה את הפיתות וגם עופרה
אכלה את הפיתה שלה. הכל היה מושלם וריח של סוף המדורה כבר היה באוויר. הוצאנו את
תפוחי האדמה מהאש, ונעמדנו כל הבנים לעשות כיבוי צופי כשמורקוביץ' המסכן, השתין בטעות
על קצה הרגל של "איל הגדול" שבלי לחשוב פעמיים פשוט פוצץ את מורקוביץ' במכות ואפילו
קינח בקללות עסיסיות על אימא ואבא מורקוביץ, ששמעו הכל והאדימו מבושה.
  אחרי כל כך הרבה עלבונות שספגה משפחת מורקוביץ' זה כבר היה השיא, משפחת
מורקוביץ' לא עמדה בזה ואחרי מספר שבועות הם עברו דירה.
  אני לא יודע אם זה נכון, אבל אחרי איזה חודשיים רינה מור זכתה בתחרות "מיס עולם",
והילדים בשכונה סיפרו שזו אחות של מורקוביץ', "רינה מנדרינה", ושהם שינו את השם
במעבר לעיר החדשה, אני לא האמנתי כל כך.
  אחרי שנים, שהיינו בני 17, עופרה, הילדה שגם לה ירקנו בפיתה, זכתה באחד התארים
בתחרות מלכת היופי של ישראל. תאמינו לי, לפעמים אני מצטער שמאז "פיתות מורקוביץ'"
אבי, פיני ואני כבר לא יורקים לשום מקום.

יום שבת, 4 ביוני 2011

אפילו דוד משה נשבר

אימא ואבא נסעו לבית חולים רמב"ם, הם הבטיחו שיחזרו עם אחות קטנה, כאילו לא מספיקה לי האחות האחת שכבר יש לי. אבל אני הייתי כבר גדול, בן 9, והחלטתי שהפעם לא אעשה להם בעיות, וחוץ מזה אבא הבטיח שהוא יקנה לי מתנות, אז הסכמתי, למרות שאני נכנס כאן למלכוד - גבר אחד מול שתי נשים - והופך בן רגע למיעוט.
הם השאירו אותי למשמרת אצל דוד משה ודודה רבקה, שיש להם חוות סוסים בקריה, אני כמובן שמחתי, אבל כנראה שעמוק בפנים התרגשתי מאוד או שהייתי מפוחד נורא, כי התחלתי לשלשל בקצב שאילו התחת שלי היה מכונת יריה היא הייתה יכולה להתגאות בו מאוד. הכל יכול היה לעבור בשלום, בשקט ובשלווה אלמלא הביוב, שדווקא היום החליט, שזהו הזמן המתאים ביותר לעלות על גדותיו.
  את רוב הבוקר העברתי בשירותים, ומשם שמעתי את דודה רבקה צועקת על דוד משה, שאולי כבר הגיע הזמן לסדר את הביוב, כי אפילו בכיור המטבח המים עומדים. לא רציתי לגלות לה שגם בשירותים הכל עומד, אבל הריח, הריח הסגיר אותי.
  דודה רבקה שמנה, דודה רבקה שמנה מאוד, פעם שמעתי את אבא אומר שדודה רבקה ממש פרה. בטיול ל"מוחרקה" המורה ביקשה מאיתנו באוטובוס, לשיר שירים שאנחנו מכירים, אני שרתי: "לדוד משה הייתה חווה, אי-אה אי-אה או, ובחווה הייתה פרה, אי-אה אי-אה או" וסיפרתי לכולם שכתבו את השיר על דוד שלי, המורה שאלה: "איפה החווה שלו?" ואני עניתי: "שבקריות, אבל אני לא יודע בדיוק איפה הוא והפרה גרים".
  דוד משה, בעיקרון, מסדר הכל בבית, הוא בחיים לא מזמין בעלי מקצוע, לא חשמלאי, לא שרברב ולא אף אחד, אפילו את הפסנתר הוא מכוון בעצמו ואינו מבין מדוע הילדים, שכולם אומרים שהם כל כך מוכשרים, מזייפים. אבל כנראה שהפעם הסירחון עלה על גדותיו ואפילו דוד משה נשבר. לאחר שעשה סיבוב במטבח וראה את הכלים והכיור הסתום ולאחר שהריח את "התרומה" שלי לשירותים, הוא נכנע והזמין את יהודה האינסטלטור, שלימים נודע כ"יודה צלקת" - בגלל הצלקת הענקית שהייתה לו על פדחתו הקרחת.
דוד משה לא היה צריך להסביר ליהודה האינסטלטור מה הבעיה, הריח הסביר את הכל באופן הפשוט ביותר.
האינסטלטור התחיל בעבודה מתחת לכיור ודוד משה הלך לעיסוקיו הוא.
  דודה רבקה חזרה מהמכולת בדיוק כש"יודה צלקת" היה מתחת לכיור - הוא, כמובן, לבש את מכנסי האינסטלטורים הקצרים שלו, כשחצי תחת מציץ מהם אל העולם.
למרבה הצער, גם לדוד משה היו בדיוק כאלו מכנסיים ובדיוק כזה חריץ בתחת, ודודה רבקה, בלי לחשוב פעמיים ובפרץ של אהבה רגעית, שלחה את ידה ופשוט בלבלה לו בביצים.
יודה אינסטלטור קפץ באינסטנקטיביות, אך כמה חבל שכשאתה מתחת לכיור, מעליך תמיד, אבל תמיד יש כיור.
יודה פתח את הראש, ודודה רבקה עוד צעקה עליו, מה הוא עושה מתחת לכיור שלה, כי היא הרי יודעת, משנים, שדוד משה לא מכניס בעלי מקצוע הביתה.
יודה האינסטלטור הרגיש לא נעים - כאב לו הראש, ואפילו ירד לו המון דם מהחתך הענקי, כאבו לו הביצים וכאבו לו גם הנשמה והכבוד. גם דוד משה לא הרגיש ממש טוב, אבל בניגוד ליודה לו לא כאב כלום, העובדה שאישתו שיחקה למישהו אחר בביצים פשוט עשתה לו רע, ורק דודה רבקה המשיכה לצעוק ולצעוק, על כולם.
  למזלו של יודה, באותו ערב שוחררו חטופי "אנטבה", וכל השכונה יודעת ש"יודה צלקת" היה בחילוץ, ואפילו נפצע בראשו מרסיס שעשה לו בקרחת שריטה אדירה.