לדני הרזה לא היה אבא.
חלק אמרו שהוא נהרג במלחמה וחלק אמרו שפשוט ברח מאימא של דני. לאף אחד לא היה
אומץ לשאול את דני, וככה פשוט גדלנו בידיעה שלדני הרזה אין אבא.
דני גר בקומה האחרונה, השביעית, ברב הקומות, כמעט חצי כיתה גרה ברב הקומות הזה וכולם
הכירו את כולם. בגלל זה ידענו שאימא של דני היא מעצבת פנים, אף אחד לא ידע מה זה, אבל
ידענו שהבית של דני הרזה תמיד בשיפוצים - תמיד צובעים שם, תמיד דופקים, תמיד יש שם בלאגן.
מהקומה השביעית שמענו את אימא של דני צועקת לו שהיום בשש בדיוק יהיה בבית, כי ישראל
ומצרים חותמות על הסכם שלום בוושינגטון, וישדרו את זה בטלויזיה והוא חייב לראות כי זה חשוב.
האמת שכולנו תיכננו לראות את הרגע ההיסטורי. דני התבאס.
דני הרזה היה שחקן כדורגל לא רע ושיחק בקבוצת הילדים של הפועל חיפה, בכלל בקריות
כולנו אהדנו את הפועל חיפה, ודני הרזה חלם להיות אלי לוונטל. באותו יום היה לדני אימון והיה
ברור לו שהוא לא יגיע לאימון, דני לא העז להתווכח עם אימא וחוץ מזה באמת הייתה מן
הרגשה שזה יום חשוב ואולי, אולי אפילו יותר חשוב מאימון הכדורגל.
הבולדוג של דני רץ אחריו לכל מקום, הוא היה בולדוג ענק עם לב של פודל, מי שלא הכיר אותו
פחד ממנו פחד מוות, אבל כולנו ראינו שלא פעם אפילו החתולות היו רודפות אחריו ברחוב. דני
הרזה ורקס הבולדוג הענק והפחדן היו בעצם ישות אחת, אפילו לבית הספר הבולדוג בא איתו,
וחיכה לו, גם לאימונים של הפועל חיפה הוא בא, וחיכה, גם לפעולות ב"מחנות העולים" הבולדוג
הגיע, הוא לא היה מפספס אף פעולה, אפילו לטיולים, דני לקח אותו.
שיחקנו בחוץ עד עשרה לשש ואז כל אחד פרש לביתו, דני הזמין אותי ואת משה אליו, אימא
הסכימה ועשינו את דרכנו במעלית לבית של דני.
הכל היה הפוך שם, אבל היינו רגילים, כי בבית של דני תמיד משפצים. באוויר היה ריח חזק
של צבע שמן ובסלון היו שני סולמות, הצבעים גם הם עשו הפסקה קלה, ופינו לנו ולהם מקום כדי
שנוכל לצפות בטלוויזיה. הטקס התחיל, בגין, סאדאת וקרטר נואמים ופתאום רקס הענק והגמלוני
החליט שגם הוא רוצה לראות, הוא דחף את הצבעים ורצה להתמקם ליד דני, במקום הקבוע שלו,
רק שבדרך הוא הזיז את הסולמות ואת פח צבע השמן הענקי והירוק שהיה על אחד הסולמות -
שעף מלמעלה ונחת על רקס. הבולדוג נבהל כהוגן, שם קפיצה, השתחרר מפח הצבע והתחיל לרוץ
לכיוון הדלת, דני עוד הספיק לצעוק לכלב הירוק "רקס לאאאאא" אבל הכלב ברח בריצה אדירה
וירד בכל המדרגות מהקומה השביעית למטה כשהוא משאיר אחריו רק עקבות.
בגין, סאדאת וקרטר לחצו ידיים במעיין כפה משולשת של סולם גנבים, ואנחנו יצאנו בריצה
לחפש את רקס.
יומיים לא ראינו אותו, אבל כמו כל כלב טוב ופחדן הוא חזר - עלה לקומה השביעית, נתן שריטה
לדלת, וכשדני פתח את הדלת, עמד מולו מקשקש בזנב ומזיל ריר - כלב ירוק ושמח.
דני שטף אותו בלי סוף, אבל צבע שמן לא ממש יורד במים, גם הוטרינר המליץ להשאיר את
הכלב כך, כי כל פעולה של קיצוץ השיער או שטיפה בחומר שיכול להוריד את צבע השמן, תסכן
את הכלב.
מאותו היום לדני הרזה היה בולדוג ירוק. בבית הספר זה היה נחמד, גם בתנועה הסתדרנו
עם זה, אבל לאימונים של הפועל חיפה דני לא העז להופיע עם הבולדוג הירוק. אני חושב שדני
הרזה היה לאוהד הראשון של מכבי חיפה בקריות וגם רקס.
חלק אמרו שהוא נהרג במלחמה וחלק אמרו שפשוט ברח מאימא של דני. לאף אחד לא היה
אומץ לשאול את דני, וככה פשוט גדלנו בידיעה שלדני הרזה אין אבא.
דני גר בקומה האחרונה, השביעית, ברב הקומות, כמעט חצי כיתה גרה ברב הקומות הזה וכולם
הכירו את כולם. בגלל זה ידענו שאימא של דני היא מעצבת פנים, אף אחד לא ידע מה זה, אבל
ידענו שהבית של דני הרזה תמיד בשיפוצים - תמיד צובעים שם, תמיד דופקים, תמיד יש שם בלאגן.
מהקומה השביעית שמענו את אימא של דני צועקת לו שהיום בשש בדיוק יהיה בבית, כי ישראל
ומצרים חותמות על הסכם שלום בוושינגטון, וישדרו את זה בטלויזיה והוא חייב לראות כי זה חשוב.
האמת שכולנו תיכננו לראות את הרגע ההיסטורי. דני התבאס.
דני הרזה היה שחקן כדורגל לא רע ושיחק בקבוצת הילדים של הפועל חיפה, בכלל בקריות
כולנו אהדנו את הפועל חיפה, ודני הרזה חלם להיות אלי לוונטל. באותו יום היה לדני אימון והיה
ברור לו שהוא לא יגיע לאימון, דני לא העז להתווכח עם אימא וחוץ מזה באמת הייתה מן
הרגשה שזה יום חשוב ואולי, אולי אפילו יותר חשוב מאימון הכדורגל.
הבולדוג של דני רץ אחריו לכל מקום, הוא היה בולדוג ענק עם לב של פודל, מי שלא הכיר אותו
פחד ממנו פחד מוות, אבל כולנו ראינו שלא פעם אפילו החתולות היו רודפות אחריו ברחוב. דני
הרזה ורקס הבולדוג הענק והפחדן היו בעצם ישות אחת, אפילו לבית הספר הבולדוג בא איתו,
וחיכה לו, גם לאימונים של הפועל חיפה הוא בא, וחיכה, גם לפעולות ב"מחנות העולים" הבולדוג
הגיע, הוא לא היה מפספס אף פעולה, אפילו לטיולים, דני לקח אותו.
שיחקנו בחוץ עד עשרה לשש ואז כל אחד פרש לביתו, דני הזמין אותי ואת משה אליו, אימא
הסכימה ועשינו את דרכנו במעלית לבית של דני.
הכל היה הפוך שם, אבל היינו רגילים, כי בבית של דני תמיד משפצים. באוויר היה ריח חזק
של צבע שמן ובסלון היו שני סולמות, הצבעים גם הם עשו הפסקה קלה, ופינו לנו ולהם מקום כדי
שנוכל לצפות בטלוויזיה. הטקס התחיל, בגין, סאדאת וקרטר נואמים ופתאום רקס הענק והגמלוני
החליט שגם הוא רוצה לראות, הוא דחף את הצבעים ורצה להתמקם ליד דני, במקום הקבוע שלו,
רק שבדרך הוא הזיז את הסולמות ואת פח צבע השמן הענקי והירוק שהיה על אחד הסולמות -
שעף מלמעלה ונחת על רקס. הבולדוג נבהל כהוגן, שם קפיצה, השתחרר מפח הצבע והתחיל לרוץ
לכיוון הדלת, דני עוד הספיק לצעוק לכלב הירוק "רקס לאאאאא" אבל הכלב ברח בריצה אדירה
וירד בכל המדרגות מהקומה השביעית למטה כשהוא משאיר אחריו רק עקבות.
בגין, סאדאת וקרטר לחצו ידיים במעיין כפה משולשת של סולם גנבים, ואנחנו יצאנו בריצה
לחפש את רקס.
יומיים לא ראינו אותו, אבל כמו כל כלב טוב ופחדן הוא חזר - עלה לקומה השביעית, נתן שריטה
לדלת, וכשדני פתח את הדלת, עמד מולו מקשקש בזנב ומזיל ריר - כלב ירוק ושמח.
דני שטף אותו בלי סוף, אבל צבע שמן לא ממש יורד במים, גם הוטרינר המליץ להשאיר את
הכלב כך, כי כל פעולה של קיצוץ השיער או שטיפה בחומר שיכול להוריד את צבע השמן, תסכן
את הכלב.
מאותו היום לדני הרזה היה בולדוג ירוק. בבית הספר זה היה נחמד, גם בתנועה הסתדרנו
עם זה, אבל לאימונים של הפועל חיפה דני לא העז להופיע עם הבולדוג הירוק. אני חושב שדני
הרזה היה לאוהד הראשון של מכבי חיפה בקריות וגם רקס.
חמוד :-) ומעכשיו אני אחפש בולדוגים ירוקים
השבמחק