דוז פואה

התכנסנו כל המשפחה.
כשאני אומר כל המשפחה, אני מתכוון לכל חמשת האחים ושלושת האחיות של אבא, כולל
הבעלים, הנשים והילדים שזה ממש המון משפחה. כולנו התכנסנו אצל הדוד היחיד שקנה
טלוויזיה צבעונית והכל כדי לראות בשידור חי, לראשונה, את הארוויזיון בצבע.
  הדודה רינה הוציאה פיצוחים ושתייה כמנה ראשונה וכל משפחה עוד הביאה סירים להמשך -
היינו מעל 40 איש. כולם, אבל כולם, צפו בפלא - צבע בטלוויזיה - והשירים, אוי השירים, אף אחד
לא באמת התעניין בשירים, ואבא כל הזמן קיטר על חשיבות משחקי הכדורסל של מכבי, "ואיך
זה שאת הארוויזיון משדרים בצבע ואת מכבי לא?".
  אז עלה לשיר יזהר כהן, "אבאניבי אובוהבה.......", בהתחלה כולם שתקו והיה אפשר לשמוע
אפילו בסטריאו, כי כמו בכדורסל, כל השכונה צפתה בטלוויזיה ומכל חלון שמענו את יזהר
צועק - "אבאניבי" - אבל רק אצלנו הוא שר גם בצבע. איציק, הבן של רינה, שאל: "באיזו שפה
הוא שר?", כי הוא לא ממש הבין הכל והרי אמרו לו שזה השיר של ישראל כעת, ובכלל הזמר
הזה נראה בדיוק כמו השחקן השחור של מכבי, רק עם תלתלים, והוא המשיך ושאל אם מותר
ששחקני חיזוק כושים יופיעו גם באירוויזיון. כולם השתיקו אותו בצעקות - והוא נשאר בשלו ואמר,
שהמורה אמרה, שאם הוא לא ישאל הוא בחיים לא ידע.
דוד יעקב, שיש לו את אחת הכאפות הגדולות והמאיימות בארץ ושבמקרה או שלא, הוא גם
אבא של איציק, הרים את היד ועשה בעצבים סימן עם האצבע על הפה וסינן "שששששששש
שקט", ואמר לילד שישתוק ושהוא יסביר לו הכל אחרי שהשיר ייגמר - והשיר בדיוק נגמר.
  אחרי זה היו הרבה פרשנויות ודיבורים ואפילו התערבויות בתוך המשפחה אם נזכה או לא,
אבל שהתחילה ספירת הקולות הכל שוב השתתק. אני ראיתי את איציק יושב בשקט, בשקט,
רחוק מדוד יעקב, ממתין שהאירוע יסתיים, הרי נותרו לו עדיין מספר שאלות פתוחות.
  באותו רגע כל מי שהידע שלו בשפות זרות הסתכם בלדעת לספור, היה חצי אלוהים -
כולנו היינו בהלם שדודה עליזה ידעה איך אומרים 8 נקודות בגרמנית, ושדודה אהובה
סיפרה ש"דוז פואה" זה 12 נקודות בצרפתית, ואז אבא שלי שוב קפץ משמחה והגיע
עד לתקרה בבית של דודה רינה, שזה אפילו יותר גבוה מאצלנו, וראיתי דמעות של שמחה
זולגות מעיניה של אימא - ניצחנו, ניצחנו כולם צעקו. ואיציק אמר: "שזה בטח בזכות אולסי
פרי שגידל תלתלים" כי הוא ראה, לפני שבועיים, שגם בכדורסל הוא עזר.