אחרי שמכבי הביאו את הגביע ויזהר ניצח בארוויזיון, מלאה הארץ בחוגי כדורסל ובחוגי זימרה. כל
גמד רצה להיות ברודי וכל עורב רצה לשיר כמו יזהר כהן.
מה לעשות שבן דודי, צחי, לא היה מן הגבוהים וגם קול יפה לא ממש היה לו, אבל להודות על
האמת תלתלים ארוכים, ממש ארוכים, כמו ליזהר כהן היו גם היו לו, והוא החליט, שאם יש דמיון
בתלתלים, ללמוד לשיר זה כבר החלק הקל.
לשכנע את הדוד יוסי שהוא רוצה ללכת למקהלה היה אחד החלקים הקשים בתחילת דרכו
האמנותית של הנער, במיוחד כשכל יתר הבנים הלכו לכדורסל בחיפוש אחר החלום, אבל
הילד בעקשנות מעוררת כבוד הצליח במשימה, ובקפיצות של אושר, שמחה וגיל עשה דרכו
לקונסרבטוריום המקומי להירשם למקהלה.
בהרשמה, הפקידה שאלה שלוש פעמים את הילד בן ה-15, שנראה כמו גבר בכל רמח אבריו,
אם הוא באמת ובתמים רוצה להירשם למקהלה, ולאחר התחקיר המקיף, רשמה אותו.
המורה לזימרה באותו היום הייתה למאושרת באדם, אצלה במקהלה יש בן, גבר, איש, זכר,
אחד עם ביצים אמיתיות - היא כבר בנתה מגדלים. כאן המקום לציין שזו הייתה הפעם האחרונה,
בכל השנה, שהמורה המסכנה לזימרה עדיין חייכה. צחי פשוט היה חסר כל חוש קצב מינימלי,
והקול, אוי, הכל היה מקולקל בקול.
היה לו רצון אדיר, אבל רצון לחוד ויכולת לחוד, הילד פשוט הרס את המקהלה. בהתחלה המורה
עוד קיוותה שהרצון, שבדרך כלל יכול להזיז הרים ולעשות נפלאות, יזיז במעט את מיתרי קולו
של הבחור ויעדן אותם, אך לבסוף גם היא התייאשה והצטרפה למאמצי השכנוע ולבקשות מהילד
שיפרוש.
לא עזרו הבקשות, לא התחינות ולא ההסברים של המורה, שאולי עדיף לו כדורסל, היא אפילו
ניסתה להגיע לפשרה שאולי....אולי הוא רק יעשה עם השפתיים, בכאילו, ושזה מקובל: "קוראים
לזה תזמורת בצורת", היא הסבירה, אבל צחי לא רצה להיות בבצורת. גם שיחה משולשת של
המורה, עם צחי והוריו לא הועילה. כבר אמרתי, הילד עקשן ומה לעשות אוהב מאוד לשיר,
לא ממש יודע, אבל אוהב.
קיבלנו בדואר הזמנה - "המועצה המקומית קריית ביאליק גאה להציג ערב כישרונות צעירים
בקונסרבטוריום המקומי, ובחלק האמנותי מקהלת קולות ביאליק".
בערב, כשאח של אבא, דוד יוסי, ראה את ההזמנה אצלנו על המזנון בסלון, ראיתי שחשכו עיניו.
הוא לא תכנן שכל הקרובים ידעו שצחי מזמר.
היום המיוחל הגיע, התלבשנו במיטב בגדינו, אימא אפילו הלכה למספרה, ונסענו כולנו לראות
את צחי שר.
ההופעות החלו - ובאמת שהיו שם כישרונות בלתי רגילים, ילד אחד שר כמו מייק ברנט וילדה
אחת רקדה על קצות האצבעות - אני שאלתי את אימא: "את מי הילדה מפחדת להעיר?", כי חוץ
מראש העיר, שתמיד נרדם, כולם היו ערים ואימא אמרה שזה בלט, אני לא הבנתי ממש,
למה על הקצה? כשאפשר לדרוך על הרגל כולה, אבל זה היה מעניין וחוץ מזה הילדה גם
הייתה יפה.
ראש העיר שלנו חרש באוזן אחת, לא כולם ידעו את זה אבל דוד יוסי שהיה המפקד שלו בצבא,
ביחידה סודית, גילה לנו. "בגלל זה הוא תמיד נרדם שנשען עם היד על האוזן השומעת ויש לו
שקט". דוד יוסי גם סיפר לנו בסוד שהוא פעם אפילו הוציא את ראש העיר בעונש קל במשפט
כשנרדם בשמירה בגלל האוזן והשקט אבל הוא לא מזכיר לו את זה...כי לא נעים.
אחר כך הייתה הפסקה - קנינו בקבוקי קריסטל וחיכינו שהמקהלה תעלה.
הרגע לו חיכינו הגיע - המקהלה התחילה לעלות לבמה, כל הבנות היו לבושות לבן והסתדרו
בשורות, הצצתי לכיוונו של דוד יוסי וגם הוא נראה לבן וחיוור, הוא אפילו החל להזיע. אימא
שאלה" איפה צחי?" ואני אמרתי לה, שהיא תראה אותו עוד מעט, כי הוא בשורה האחורית
והם עוד לא עלו. פתאום, לפני שכולם הספיקו לעלות לבמה, המורה לזימרה קראה להם שוב לרדת.
הם ירדו.
במקומם עלה ראש העיר, שהתעורר, ואמר - "קיבלנו דיווח, שצה"ל פועל כעת בלבנון כתגובה
על הפיגוע בכביש החוף, אנחנו מצטערים, אבל לא נמשיך את הערב כמתוכנן, כולנו תקווה שהכל
יגמר בטוב ובלי נפגעים".
ראיתי את דוד יוסי מחייך ומיד מסתיר את פניו, לפחות עבורו הערב נגמר בטוב ובלי נפגעים.
למחרת לא היה כתוב על הפעולה בעיתונים ודוד יוסי הסביר שככה זה ביחידות סודיות,
לא כולם יודעים על הפעולות שלהם....ממש כמו המשפט של ראש העיר לפני שנים.
גמד רצה להיות ברודי וכל עורב רצה לשיר כמו יזהר כהן.
מה לעשות שבן דודי, צחי, לא היה מן הגבוהים וגם קול יפה לא ממש היה לו, אבל להודות על
האמת תלתלים ארוכים, ממש ארוכים, כמו ליזהר כהן היו גם היו לו, והוא החליט, שאם יש דמיון
בתלתלים, ללמוד לשיר זה כבר החלק הקל.
לשכנע את הדוד יוסי שהוא רוצה ללכת למקהלה היה אחד החלקים הקשים בתחילת דרכו
האמנותית של הנער, במיוחד כשכל יתר הבנים הלכו לכדורסל בחיפוש אחר החלום, אבל
הילד בעקשנות מעוררת כבוד הצליח במשימה, ובקפיצות של אושר, שמחה וגיל עשה דרכו
לקונסרבטוריום המקומי להירשם למקהלה.
בהרשמה, הפקידה שאלה שלוש פעמים את הילד בן ה-15, שנראה כמו גבר בכל רמח אבריו,
אם הוא באמת ובתמים רוצה להירשם למקהלה, ולאחר התחקיר המקיף, רשמה אותו.
המורה לזימרה באותו היום הייתה למאושרת באדם, אצלה במקהלה יש בן, גבר, איש, זכר,
אחד עם ביצים אמיתיות - היא כבר בנתה מגדלים. כאן המקום לציין שזו הייתה הפעם האחרונה,
בכל השנה, שהמורה המסכנה לזימרה עדיין חייכה. צחי פשוט היה חסר כל חוש קצב מינימלי,
והקול, אוי, הכל היה מקולקל בקול.
היה לו רצון אדיר, אבל רצון לחוד ויכולת לחוד, הילד פשוט הרס את המקהלה. בהתחלה המורה
עוד קיוותה שהרצון, שבדרך כלל יכול להזיז הרים ולעשות נפלאות, יזיז במעט את מיתרי קולו
של הבחור ויעדן אותם, אך לבסוף גם היא התייאשה והצטרפה למאמצי השכנוע ולבקשות מהילד
שיפרוש.
לא עזרו הבקשות, לא התחינות ולא ההסברים של המורה, שאולי עדיף לו כדורסל, היא אפילו
ניסתה להגיע לפשרה שאולי....אולי הוא רק יעשה עם השפתיים, בכאילו, ושזה מקובל: "קוראים
לזה תזמורת בצורת", היא הסבירה, אבל צחי לא רצה להיות בבצורת. גם שיחה משולשת של
המורה, עם צחי והוריו לא הועילה. כבר אמרתי, הילד עקשן ומה לעשות אוהב מאוד לשיר,
לא ממש יודע, אבל אוהב.
קיבלנו בדואר הזמנה - "המועצה המקומית קריית ביאליק גאה להציג ערב כישרונות צעירים
בקונסרבטוריום המקומי, ובחלק האמנותי מקהלת קולות ביאליק".
בערב, כשאח של אבא, דוד יוסי, ראה את ההזמנה אצלנו על המזנון בסלון, ראיתי שחשכו עיניו.
הוא לא תכנן שכל הקרובים ידעו שצחי מזמר.
היום המיוחל הגיע, התלבשנו במיטב בגדינו, אימא אפילו הלכה למספרה, ונסענו כולנו לראות
את צחי שר.
ההופעות החלו - ובאמת שהיו שם כישרונות בלתי רגילים, ילד אחד שר כמו מייק ברנט וילדה
אחת רקדה על קצות האצבעות - אני שאלתי את אימא: "את מי הילדה מפחדת להעיר?", כי חוץ
מראש העיר, שתמיד נרדם, כולם היו ערים ואימא אמרה שזה בלט, אני לא הבנתי ממש,
למה על הקצה? כשאפשר לדרוך על הרגל כולה, אבל זה היה מעניין וחוץ מזה הילדה גם
הייתה יפה.
ראש העיר שלנו חרש באוזן אחת, לא כולם ידעו את זה אבל דוד יוסי שהיה המפקד שלו בצבא,
ביחידה סודית, גילה לנו. "בגלל זה הוא תמיד נרדם שנשען עם היד על האוזן השומעת ויש לו
שקט". דוד יוסי גם סיפר לנו בסוד שהוא פעם אפילו הוציא את ראש העיר בעונש קל במשפט
כשנרדם בשמירה בגלל האוזן והשקט אבל הוא לא מזכיר לו את זה...כי לא נעים.
אחר כך הייתה הפסקה - קנינו בקבוקי קריסטל וחיכינו שהמקהלה תעלה.
הרגע לו חיכינו הגיע - המקהלה התחילה לעלות לבמה, כל הבנות היו לבושות לבן והסתדרו
בשורות, הצצתי לכיוונו של דוד יוסי וגם הוא נראה לבן וחיוור, הוא אפילו החל להזיע. אימא
שאלה" איפה צחי?" ואני אמרתי לה, שהיא תראה אותו עוד מעט, כי הוא בשורה האחורית
והם עוד לא עלו. פתאום, לפני שכולם הספיקו לעלות לבמה, המורה לזימרה קראה להם שוב לרדת.
הם ירדו.
במקומם עלה ראש העיר, שהתעורר, ואמר - "קיבלנו דיווח, שצה"ל פועל כעת בלבנון כתגובה
על הפיגוע בכביש החוף, אנחנו מצטערים, אבל לא נמשיך את הערב כמתוכנן, כולנו תקווה שהכל
יגמר בטוב ובלי נפגעים".
ראיתי את דוד יוסי מחייך ומיד מסתיר את פניו, לפחות עבורו הערב נגמר בטוב ובלי נפגעים.
למחרת לא היה כתוב על הפעולה בעיתונים ודוד יוסי הסביר שככה זה ביחידות סודיות,
לא כולם יודעים על הפעולות שלהם....ממש כמו המשפט של ראש העיר לפני שנים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה