אנחנו על המפה

בשנת 77, כשמכבי לקחה את גביע אירופה, חגגתי עשרה קיצים. לעולם לא אשכח איך אבא
שלי נתן קפיצת שמחה אדירה והגיע עד לתקרה של הבית, בדיוק כשנשמעה שריקת הסיום
במשחק הגמר. השכנים מכל הדירות שרו: "הגביע הוא שלנו" ואפילו בבית הספר המורים
העבירו שיעור חברה מיוחד ודיברנו על הניצחון. כולנו שמחנו.
  אבא לקח אותנו אחרי שבועיים ללונה פארק בתל אביב. לא סתם הוא לקח אותנו ליום כיף -
באחד הדוכנים עמד אולסי פרי וחתם על תמונות של מכבי - ואבא שלח אותי למשימה.
זו הייתה, אני חושב, הפעם הראשונה שהטילו עלי משימה אמיתית, ואני, שהייתי דרוך לקרב,
לא התייחסתי לילדים האחרים, שרובם היו גדולים ממני, שלא לדבר בכלל על הקטנים יותר,
שאותם רמסתי בלי להניד עפעף.
במלחמה כמו במלחמה - לא לוקחים שבויים ואין שום חוקים - חוץ מזה, רק אבא שלי קפץ
עד התקרה, שבגיל 10 נראתה לי כל כך גבוהה, שאם אבא שלי עשה מאמצים להגיע אליה,
אני חייב לעשות מאמצים ולהשיג עבורו את החתימה של אולסי.
כמובן שהמשימה הוכתרה כהצלחה ואפילו כהצלחה מסחררת. השגתי לאבא חתימה גם
של אולסי פרי וגם של טל ברודי, פשוט מרוב ההמון שהתגודד על אולסי, לא ראינו שגם טל
הקטן עמד שם בכל הדרו, אמנם הדר נמוך, אבל עדיין הדר, ואחרי הכל הרי הוא זה שהניף
את הגביע וצעק: "אנחנו על מפה ואנחנו נשארים על מפה לא רק בספורט אלה בהכל".
  בשנת 77, כשמכבי לקחה את אליפות אירופה, אימא שלי הייתה אלופה בהכנת סנדוויצ'ים.
היא הכינה לי סנדוויצ'ים מעולים לבית הספר למרות שבאותה תקופה זה היה מעט מסוכן.
בזמן האחרון התלמידים, בתור מעשה קונדס גנבו אחד לשני את הסנדוויצ'ים מהילקוטים,
זה היה מעין ספורט חדש כזה.
  מנהל בית הספר ששמע על ענף ספורט זה אסף את כל הכיתות למסדר בוקר מיוחד
והודיע חגיגית, שאם הוא יתפוס ילד שגונב אוכל לילד אחר, הוא יועף מבית הספר. כולנו
נבהלנו וחיפשנו תעלולים חדשים. כמובן שהראש היצירתי שלנו עבד שעות נוספות ועוד
באותו בוקר, תוך פחות משעה, כבר היה לנו משחק חדש והרבה יותר דוחה. נדחקנו
כל הבנים לשירותים והשתנו לתוך שקית ניילון שאותה קשרנו חזק-חזק.
אוריאל הידוע יותר בכינויו "ברודי", מפני שהיה הכי נמוך והכי זריז היה קפטן נבחרת
הכדורסל שלנו, ובתור שכזה הוא נבחר להכניס את השקית לתיק של יואל, וכולנו המתנו
בסקרנות לראות מה יקרה.
יואל לא בא.
ככל שעבר הזמן כולנו חששנו יותר ויותר מהתוצאה וביחד החלטנו, שאולי עדיף שנוציא
את שקית השתן מהילקוט של יואל. אוריאל שהכניס את השקית נבחר גם להוציאה. בדיוק
ברגע שהוא פתח את התיק יואל חזר, הוא היה בטוח שאוריאל גונב לו את הסנדוויץ והתחיל
לצעוק: "גנב, גנב, תחזיר לי את שקית האוכל". אוריאל שלף את השקית במהירות
והתחיל לברוח כשיואל בעיקבותיו, ליואל לא היה סיכוי במרדף, אבל הוא עוד הספיק
לראות את אוריאל זורק את השקית מעבר לגדר לתוך השיחים הקוצניים ונעלם.
  יואל הלך הישר לחדר המנהל ואמר שאוריאל גנב לו את האוכל, כשאוריאל הגיע
לברור הוא אמר, שאינו יודע על מה מדובר. המנהל הזהיר את אוריאל, שאם הוא משקר
הוא לא יוכל לשחק עם נבחרת הכדורסל באליפות המחוז, ואוריאל שהכדורסל היה
הדבר היחידי שבאמת חשוב לו התעקש שהוא לא גנב. כל הפמליה צעדה לכיתה כדי
לבדוק את התיק. מה רבה הייתה הפתעתו של יואל כשפתח את התיק וגילה את
את ארוחת הבוקר בדיוק במצב שאימא שלו ארזה לו אותה. אוריאל חייך וגם המנהל
נשם לרווחה, אחרי הכל אוריאל "ברודי" הוא השחקן הכי טוב בנבחרת הכדורסל שלנו.
  יואל קיבל מהמנהל עונש להכין עשרה שלטי עידוד ענקיים לתחרות הכדורסל ואוריאל
בחצי חיוך כועס הבטיח: "שהוא עוד יראה לו מאיפה הדג משתין". כולנו פרצנו בצחוק,
אבל לא המנהל ולא יואל הבינו למה.
  כשנבחרת הכדורסל של בית הספר זכתה באליפות המחוז, אוריאל הניף את הגביע
וצעק כמו ברודי האמיתי: "אנחנו על מפה ואנחנו נשארים על מפה לא רק בספורט אלה
בהכל". שולה, המורה לגיאוגרפיה, לא יכלה להפסיק לצחוק וסיפרה לכולם שאוריאל
מעולם לא הביא אטלס לשיעורי גיאוגרפיה והיא בספק גדול אם הוא בכלל יודע איפה
אנחנו על המפה.

רצחו לרפי את הבמבי

השכנים בחלון מולנו היו מרגלים.
כשהיינו מטפסים על השיש במטבח ומציצים מהחלון שלנו לחלון שלהם, תמיד היתה אצלם
פעילות - הטלוויזיה אצלם תמיד דלקה, בו-זמנית הרדיו דלק והם כל הזמן דיברו בטלפון.
הייתה להם גם משקפת ענקית שאותה הוציאו מקופסא גדולה שמתחת למיטה רק בלילות,
ואני יכול להישבע שגם הייתה להם מצלמה.
על גג הבית שלהם הייתה אנטנה גבוהה שאתה הם כנראה שידרו לכל העולם את הסודות.
הם גם ניסו להטעות את כולם, כי האישה לבשה תמיד רק מגבת פסים קטנה, שאפילו אני בלי
משקפת כמו שלה, תמיד ראיתי לה את התחת כשהיא התכופפה ובעלה תמיד לבש רק
תחתונים, שגם להם הייתה דוגמא של פסים.
אני קראתי להם, "גברת מגבת ואדון תחתון".
  לרפי מנחם היה כלב במבי קטנטן, מהסוג הזה שכל היום נובח, רפי היה גם שכן של
המרגלים, וביחד ניהלנו יומן על הפעילות שהתנהלה בבסיס המרגלים בקומה השנייה.
הכלב של רפי שנא את "אדון תחתון" באופן מיוחד, ולנו זה היה אחד מהסימנים העיקריים
ש"אדון תחתון" הוא מרגל. אני קראתי בעיתון שלכלבים יש חוש ריח מפותח והבמבי של
רפי בטח מריח את חומרי הנפץ ש"גברת מגבת ואדון תחתון" מכינים.
זה היה ביום שני שהם רצחו לרפי את הבמבי.
  "אדון תחתון" ירד במדרגות והבמבי כמו תמיד נבח עליו, "אדון תחתון" התכופף אל הכלב
וניסה ללטף אותו, אבל הבמבי ברח לאחור. "גברת מגבת" שירדה אחרי "אדון תחתון" נתנה
לכלב מהפיצוחים שהיו לה והכלב נחנק והתחיל להשתולל. הווטרינר אמר שהוא נחנק
בטעות מגרעין, אבל אנחנו ידענו שהם תיכננו את זה טוב-טוב מראש.
  בערב שאלתי את אבא מה עושה המדינה עם מרגלים שהיא תופסת, הוא אמר שהצבא
הורג אותם ואפילו רודף אחרי המפעילים שלהם בכל העולם ושזה הכל סודי.
  כשהתעוררתי בבוקר, הרגשתי שמשהו חשוב עומד להתרחש, לא ידעתי מה אבל קיוויתי
שזה יהיה משהו טוב.
כמובן שכמו תמיד ההרגשה שלי הייתה נכונה. כשחזרתי מבית הספר הודיעו ברדיו
שישראל הפציצה את הכור הגרעיני של עירק. ידעתי שהצבא עלה על השכנים המרגלים
שלי ושהרצח של הבמבי על-ידי הגרעין, הסגיר אותם.
עכשיו נפתר עוד חלק בתשבץ שלי והבנתי למה הם תמיד לבשו תחתונים ומגבת פסים.
  באותו יום אחר הצהריים באו שוטרים ולקחו את "גברת מגבת ואדון תחתון" בניידת,
השוטר אמר שהם הציצו לשכנים וצילמו את השכנה מלמטה בעירום, אבל אני ידעתי
שזה סיפור כיסוי.
לרפי מנחם היו מאז רק דוברמנים, שזה כמו במבי, רק יותר מפחיד.

מכונית במשקל X

שנת 78 הייתה שנה חשובה.

  בשנת 78 ראינו בפעם הראשונה ציצים, עמדנו בתור לקולנוע "סביון", עשינו פרצוף של ילדים

גדולים, בני 11, וקנינו כרטיסים לראות את "אסקימו לימון". ענת עצמון הייתה אז אלוהים והתחת של

יודלה...בעצם רק ענת עצמון.

יצאנו מהסרט שמחים וטובי לב מכל מעשי הקונדס שראינו בסרט, כי הרי עם המעשים האחרים

שראינו שם לא יכולנו לעשות כלום, חוץ מלפנטז.

  אחרי שהסרט נגמר יצאנו מהשער האחורי של הקולנוע, התיישבנו לנו על הגדר הקטנה

שלפני רבי-הקומות ברחוב "הגנים". בחוץ על הכביש אבא של גילת מהכיתה, שהוא במקרה גם

המורה הלא כל כך אהוד שלנו לחשבון, עמד וניקה את הפיאט 127 הלבנה שלו. הוא עשה עבודה
טובה, הוא לא השאיר אף פינה מלוכלכת, אף חלון, אף מראה, אפילו את הטמבון הוא ניקה מלמטה.

ראו שהמורה שלנו אוהב את הפיאט שלו, וכנראה שהפיאט החזירה לו אהבה, כי הוא בחיים לא

איחר לאף שעת אפס, הוא אף פעם לא היה חסר - הוא היה איימת התלמידים.

  בשנייה שהוא סיים את הניקיונות ועלה לביתו, שבקומה הראשונה ברב הקומות שפנה לגינה,

היה ברור שבטוב זה לא ייגמר, כל החברים כמו במערבון גרוע הסתכלו אחד לשני בעיניים, וידענו

שהפיאט תהיה הקורבן.

  הגדר בין הכביש לגינה הייתה נמוכה, אולי בגובה חצי מטר, ואנחנו שהכרנו את המורה שלנו,
שהשקיע תמיד בשאלות חשבון מסובכות, שכולנו ממש שנאנו וסבלנו מהן רבות, פעלנו לפי אחת
השאלות שלו ממש, הגולם קם על יוצרו.

  מכונית במשקל X חונה במרחק של 10 מטרים מחלון בגובה 4 מטרים, כמה זמן יקח לאחד עשר
ילדים בני אחד עשרה, להרים את המכונית ולהעבירה מעל המכשול אל מתחת לחלון.

תאמינו לי, התשובה קלה וברורה. מהר מאוד ואולי אפילו עוד יותר מהר. כולנו פשטנו ידיים,
שינסנו מותניים ובכוחות משותפים תחת שקט תעשייתי הרמנו את הפיאט המסכנה, מיקמנו אותה
מתחת לחלונו של המורה, צעקנו "המורה דוד, המורה דוד", ותפסנו מחסה בין השיחים,
כדי שנוכל להציץ. הוא היה בהלם מוחלט, הוא כנראה לא הבין את התרגיל המתמטי המסובך,
וכולנו ברחנו מבסוטים כל עוד נפשנו בנו.

  אחרי איזו שעה ראינו ניידת מסתובבת באיזור. החלטנו להסתלבט על מוטי, שהלך להשתין ורק
הרגע חזר, אמרנו לו: "השוטרים אמרו שהמורה זיהה אותך כי אתה הרי שכן שלו". מוטי לא נשאר
רגוע והתחיל לצעוק: "אני אלשין על כולכם, מה רק אני אדפק?".

  מאז מוטי לא ממש היה במרכז העיניינים ותמיד ניסה לכפר על דבריו, אבל ללא הצלחה.
המורה מצד שני, לא דיבר על זה אפילו פעם אחת וזה היה הכי מפחיד, כי מאז ישבנו בשקט
בשקט בשיעורים שלו, חוששים שפתאום יגיד משהו, אפילו איך הוא הוציא את הרכב, אנחנו עד היום
לא יודעים.

  אני לא יודע אם זה נכון, אבל אחרי שנים סיפרו לי שמוטי ואנונו התפרסם כמרדכי, ובאמת הלשין על

כולנו.

הכל דפק כמו שעון שווצרי

אמיר מורקוביץ' היה הילד הכי מכוער בשכונה, האמת, נראה לי שהוא היה הילד הכי מכוער

בעולם, אבל מי אני שאקבע?

  סמוך לבית של מורקוביץ' היה שדה גדול, היינו תופסים שם צבים בקיץ, צפרדעים

בחורף, בכלל, זה היה השדה של החבר'ה. כל ל"ג בעומר היינו עושים שם את המדורה

של הכיתה - היינו גונבים עצים מכל הבתים שבבנייה באזור ומורקוביץ' שמר עליהם עד

למדורה, בתמורה הוא לא הביא כלום למסיבה, זה היה התפקיד שלו, אחד הביא בייגלה,

אחד הביא שתייה, אחד הביא פיתות עם חומוס ומורקוביץ' היה ה"שומר". הוא הפחיד את

כל מי שרק ניסה להתקרב ולגנוב מהעצים שאספנו למדורה שלנו, אפילו הגדולים לא התעסקו

אתו, למרות שמי שממש הכיר אותו ידע, שהוא הילד הכי חנון בעולם.

  אבי, פיני ואני היינו אחראים על הכנת הפיתות עם החומוס, קנינו הכל אצל יעקב במכולת ועמדנו

בצהריים, במטבח אצלי בבית, אחרי שחזרנו ממלאכת איסוף העצים והקמת המדורה, חתכנו

פיתות לרבעים ומרחנו חומוס. זה היה התפקיד שלנו כבר כמה שנים וכמו שאנחנו רגילים, כבר

כמה שנים, סימנו כמה פיתות, שבדרך כלל היו בשביל המורקוביצ'ים, וירקנו פנימה - זה הפך

כבר למסורת. פיתה אחת הייתה עבור מורקוביץ' האבא, אחת עבור האימא, אחת לאמיר ואחת

לאחותו רינה, "רינה מנדרינה", שאף פעם לא תפסנו איך היא יצאה למשפחה כזו, כי היא

היתה די יפה, אבל היא תמיד הגנה על אמיר בבית הספר, כך שאין עוררין שהיא משבט

מורקוביץ' ולכן גם היא זכתה "בפיתה מורקוביץ'" משלה. הפעם תכננו פיתה כזו מיוחדת

גם לעופרה, אחת הבנות מהכיתה שלא נתנה להעתיק.

  אחרי מבצע "אנטבה" בכל המדורות שמו בובה של אידי אמין בקצה, גם אנחנו שמנו,

נשבע לכם, בהתחלה חשבתי שזו בובה עם הפרצוף של מורקוביץ' אבל החבר'ה אמרו שזה

אידי אמין. אורח כבוד אצל כולם במדורה היה כמובן "יודה צלקת" ואני שתקתי. לא רציתי לקלקל

לכולם.

היה אחלה קומזיץ, הכל דפק כמו שעון שווצרי, משפחת מורקוביץ' אכלה את הפיתות וגם עופרה

אכלה את הפיתה שלה. הכל היה מושלם וריח של סוף המדורה כבר היה באוויר. הוצאנו את

תפוחי האדמה מהאש, ונעמדנו כל הבנים לעשות כיבוי צופי כשמורקוביץ' המסכן, השתין בטעות

על קצה הרגל של "איל הגדול" שבלי לחשוב פעמיים פשוט פוצץ את מורקוביץ' במכות ואפילו

קינח בקללות עסיסיות על אימא ואבא מורקוביץ, ששמעו הכל והאדימו מבושה.

  אחרי כל כך הרבה עלבונות שספגה משפחת מורקוביץ' זה כבר היה השיא, משפחת

מורקוביץ' לא עמדה בזה ואחרי מספר שבועות הם עברו דירה.

  אני לא יודע אם זה נכון, אבל אחרי איזה חודשיים רינה מור זכתה בתחרות "מיס עולם",

והילדים בשכונה סיפרו שזו אחות של מורקוביץ', "רינה מנדרינה", ושהם שינו את השם

במעבר לעיר החדשה, אני לא האמנתי כל כך.

  אחרי שנים, שהיינו בני 17, עופרה, הילדה שגם לה ירקנו בפיתה, זכתה באחד התארים

בתחרות מלכת היופי של ישראל. תאמינו לי, לפעמים אני מצטער שמאז "פיתות מורקוביץ'"

אבי, פיני ואני כבר לא יורקים לשום מקום.

אפילו דוד משה נשבר

אימא ואבא נסעו לבית חולים רמב"ם, הם הבטיחו שיחזרו עם אחות קטנה, כאילו לא מספיקה לי האחות האחת שכבר יש לי. אבל אני הייתי כבר גדול, בן 9, והחלטתי שהפעם לא אעשה להם בעיות, וחוץ מזה אבא הבטיח שהוא יקנה לי מתנות, אז הסכמתי, למרות שאני נכנס כאן למלכוד - גבר אחד מול שתי נשים - והופך בן רגע למיעוט.

הם השאירו אותי למשמרת אצל דוד משה ודודה רבקה, שיש להם חוות סוסים בקריה, אני כמובן שמחתי, אבל כנראה שעמוק בפנים התרגשתי מאוד או שהייתי מפוחד נורא, כי התחלתי לשלשל בקצב שאילו התחת שלי היה מכונת יריה היא הייתה יכולה להתגאות בו מאוד. הכל יכול היה לעבור בשלום, בשקט ובשלווה אלמלא הביוב, שדווקא היום החליט, שזהו הזמן המתאים ביותר לעלות על גדותיו.
  את רוב הבוקר העברתי בשירותים, ומשם שמעתי את דודה רבקה צועקת על דוד משה, שאולי כבר הגיע הזמן לסדר את הביוב, כי אפילו בכיור המטבח המים עומדים. לא רציתי לגלות לה שגם בשירותים הכל עומד, אבל הריח, הריח הסגיר אותי.
  דודה רבקה שמנה, דודה רבקה שמנה מאוד, פעם שמעתי את אבא אומר שדודה רבקה ממש פרה. בטיול ל"מוחרקה" המורה ביקשה מאיתנו באוטובוס, לשיר שירים שאנחנו מכירים, אני שרתי: "לדוד משה הייתה חווה, אי-אה אי-אה או, ובחווה הייתה פרה, אי-אה אי-אה או" וסיפרתי לכולם שכתבו את השיר על דוד שלי, המורה שאלה: "איפה החווה שלו?" ואני עניתי: "שבקריות, אבל אני לא יודע בדיוק איפה הוא והפרה גרים".
  דוד משה, בעיקרון, מסדר הכל בבית, הוא בחיים לא מזמין בעלי מקצוע, לא חשמלאי, לא שרברב ולא אף אחד, אפילו את הפסנתר הוא מכוון בעצמו ואינו מבין מדוע הילדים, שכולם אומרים שהם כל כך מוכשרים, מזייפים. אבל כנראה שהפעם הסירחון עלה על גדותיו ואפילו דוד משה נשבר. לאחר שעשה סיבוב במטבח וראה את הכלים והכיור הסתום ולאחר שהריח את "התרומה" שלי לשירותים, הוא נכנע והזמין את יהודה האינסטלטור, שלימים נודע כ"יודה צלקת" - בגלל הצלקת הענקית שהייתה לו על פדחתו הקרחת.
דוד משה לא היה צריך להסביר ליהודה האינסטלטור מה הבעיה, הריח הסביר את הכל באופן הפשוט ביותר.
האינסטלטור התחיל בעבודה מתחת לכיור ודוד משה הלך לעיסוקיו הוא.
  דודה רבקה חזרה מהמכולת בדיוק כש"יודה צלקת" היה מתחת לכיור - הוא, כמובן, לבש את מכנסי האינסטלטורים הקצרים שלו, כשחצי תחת מציץ מהם אל העולם.
למרבה הצער, גם לדוד משה היו בדיוק כאלו מכנסיים ובדיוק כזה חריץ בתחת, ודודה רבקה, בלי לחשוב פעמיים ובפרץ של אהבה רגעית, שלחה את ידה ופשוט בלבלה לו בביצים.
יודה אינסטלטור קפץ באינסטנקטיביות, אך כמה חבל שכשאתה מתחת לכיור, מעליך תמיד, אבל תמיד יש כיור.
יודה פתח את הראש, ודודה רבקה עוד צעקה עליו, מה הוא עושה מתחת לכיור שלה, כי היא הרי יודעת, משנים, שדוד משה לא מכניס בעלי מקצוע הביתה.
יודה האינסטלטור הרגיש לא נעים - כאב לו הראש, ואפילו ירד לו המון דם מהחתך הענקי, כאבו לו הביצים וכאבו לו גם הנשמה והכבוד. גם דוד משה לא הרגיש ממש טוב, אבל בניגוד ליודה לו לא כאב כלום, העובדה שאישתו שיחקה למישהו אחר בביצים פשוט עשתה לו רע, ורק דודה רבקה המשיכה לצעוק ולצעוק, על כולם.
  למזלו של יודה, באותו ערב שוחררו חטופי "אנטבה", וכל השכונה יודעת ש"יודה צלקת" היה בחילוץ, ואפילו נפצע בראשו מרסיס שעשה לו בקרחת שריטה אדירה.