שמאל זו הרגל של השעון

ביום העצמאות אנחנו קוטפים את פרי עמלנו עליו שקדנו במשך שנה שלמה. הפעם באמת
קרענו את התחת בחוג לתיפוף במתנ"ס - כל השנה תופפנו על שולחנות. התחלנו במארש תשע
המשכנו בטרמולו וסיימנו במארש מקלות, היינו אלופי העולם בתיפוף על שולחנות. שלושה
שבועות לפני יום העצמאות התחלנו בחזרות לקראת ההופעה האמיתית שלנו עם התופים.
  קראו לנו "תזמורת צעידה", אז ברור שגם לצעוד בהתאמה מלאה היינו חייבים לדעת, שזה
קשה לרוב החברה, כמעט כמו התיפוף עצמו. שעות צעדנו על מגרש הכדורסל, אחרי ששעות
הסברנו לגלעד ש"שמאל זו הרגל של השעון" והוא אמר "שאצלו השעון בכלל על היד", הגענו
לפשרה שישאיר את השעון על היד בתנאי שתמיד יתחיל את הצעידה ברגל שליד השעון. זה
היה מסובך, אבל נראה שבסוף הוא הבין.
  היום אהוד, המדריך, בא לשיעור עם מפתח שחור שנראה רציני ביותר ואמר לכולם שעוד
מעט הוא יחלק לנו תופים, ההתרגשות הייתה עצומה, הרגע לו חיכינו כל כך, מתקרב. כולנו
הלכנו בשקט אחרי אהוד במורד המדרגות עד למרתף המתנ"ס, שם הייתה דלת ענקית.
אהוד הכניס את המפתח לדלת וסובב, כולנו פקחנו עיניים בדריכות, ציפינו לרגע והרגע
הגיע...המפתח נשבר במנעול.
אהוד אמר: ""כוס אמו, בני זונות, מניאקים" ועופר החכם, שאבא שלו מהנדס, אמר: "מה
אתם רוצים? הסבירות שהמפתח ישבר, אחרי ששנה שלמה לא השתמשו בו וגם לא שימנו
את המנעול היא גבוהה", ראיתי שאהוד המדריך רוצה להרוג את עופר, אבל הוא התאפק.
אהוד אמר שנלך הביתה ונשוב מחר, ובנתיים שנמשיך להתאמן על השולחנות.
  למחרת הדלת כבר הייתה פתוחה ואהוד שוב חייך - הוא חילק לנו תופים ורצועות, וכולנו
התרגשנו מאוד.
נעמדנו בשלשות על הכביש ברחוב "הדפנה", ואפילו סגרו עבורנו מסלול אחד כדי שנוכל
להתאמן ולא ידרסו אותנו. בהתחלה הייתה סמאטוכה רצינית, כי לצעוד "שמאל ימין" זה
קשה, ולתופף על התופים זה לא בדיוק כמו לתופף על השולחנות, אבל לאט לאט נכנסנו
לקצב ואפילו צעדנו די בסדר.
  במדשאה שליד הקולנע כבר סיימו להקים את בימת יום העצמאות ואנחנו חיכינו לתורנו
בחזרה הכללית. התור שלנו היה אחרי צביקה פיק ולפני להקת המחול המקומית, אחלה
מקום באמצע, וגם אולי נוכל לראות את צביקה פיק מקרוב ולבקש חתימה.
החזרות עברו בהצלחה.
 יום העצמאות הגיע, התייצבנו במתנ"ס, כמו חיילים, ברבע לשמונה, חצי שעה לפני העלייה
לבמה, אהוד כינס אותנו כמו קבוצת כדורסל, במעגל, הוא אמר שהוא סומך עלינו ושננגן
בדיוק כמו בחזרות - אהוד גם הבטיח שכולם ימחאו לנו כפיים - צעקנו שלוש פעמים: "כיפק
היי - כיפק היי - כיפק היי, היי, היי". בדיוק באותו רגע היו זיקוקי דינור וכולנו היבטנו בהתלהבות
לשמיים. הכרוז הודיע שכעת יעלה להופיע צביקה פיק ואחריו תזמורת הצעידה, כל הקהל הריע
ואנחנו הלכנו לאסוף את התופים לקראת ההופעה.
  אהוד ניסה לפתוח את דלת המתנ"ס והמפתח...שוב נשבר - אהוד צעק: "שיט יא בני זונות,
מה זה הדלתות האלו?" ועופר החכם אמר: "שהסבירות שדבר כזה יקרה פעמיים בשלושה
שבועות, ממש נמוכה ושזה ממש נדיר", הפעם אהוד כבר לא יכל להתאפק והתחיל לבכות.
"איפה אני אמצא פורץ מנעולים ביום העצמאות?" הוא מילמל, והוא באמת לא מצא.
  ברמקולים עוד הספקנו לשמוע את מנחה הערב מסביר לקהל שיש שינוי בתוכנית
האומנותית ושתזמורת הצעידה שהייתה אמורה להופיע לא תופיע הערב בגלל סיבות
טכניות, אז הוא ביקש מהקהל למחוא כפיים לצביקה פיק כדי שייתן עוד הדרן, וכולם
בהתלהבות מחאו לו כפיים.
  לכולנו נהרס יום העצמאות ה 32 של מדינת ישראל, אבל התנחמנו בעובדה שעופר החכם
אמר: "שהסיכוי שדבר כזה יחזור על עצמו הוא ממש ממש נמוך".

אוי לא - אוי לא

אבא שלי אוכל חריף.

באדנית שקנינו במשתלה של מזרחי אבא שתל שיח פלפלים, מהסוג הקטן הזה שעושה חריף בפה
רק מלהסתכל עליו. גם בגינה הוא שתל כמה שיחים כאלו לשימוש עצמי.

חוץ מהפלפל הקטן אבא גם אוכל סחוג בכמויות, ופלפל שחור אצלו הולך כמעט כמו חלבה אצל
מינה, השכנה הרומנייה שלנו, שתמיד אומרת, שהיא לא מבינה איך אבא יכול לאכול את החריף
הזה, והיא יודעת כי פעם היא טעמה בטעות, כמוני.
  אני כנראה ירשתי מאבא חלק קטן מחוש הטעם, גם אני ממש נהנה לאכול סחוג, כל דבר כמעט
אני מטבל בסחוג. אימא אומרת שצריך לחפש אצלנו שורשים תימניים כי כל מנה, כל סנדוויץ', אפילו
סתם ככה עם חלבה אכלתי פעם חריף, אבל הפה התנפח לי.

כשאבא חזר מהעבודה אמרתי לו שאני בכלל לא מבין את התימנים האלו, ושאני לא תופס מה כל
כך טוב בסחוג עם חלבה. אבא שאל אם השתגעתי, אבל אני התעקשתי שאפילו על הקופסא של
הסחוג כתוב שהם ממליצים לאכול את זה עם חלבה.
הבאתי לאבא את הקופסא, כדי להוכיח לו, והוא פרץ בצחוק אדיר, אחרי שהוא נרגע הוא הסביר לי שאמנם לא ניקדו את המילה, אבל הכוונה לחילבה.

"מה זה חילבה למען השם? בחיים לא שמעתי על אוכל כזה?", ואבא הסביר שזה מאכל תימני.

הבנתי למה התנפח לי הפה.
אחרי יומיים הנפיחות ירדה ולמדתי את הלקח שלי - חלבה וחריף לא הולכים יחד ומנפחים את הפה.

  מר ירדני, בעלה של השכנה מינה, הוא גנן חובב, הוא גם הגנן של הבניין שלנו - הוא מטפל 

בדשא וצועק על כולנו לא לדרוך עליו, הוא מטפל בפרחים וצועק על כולם לא לקטוף אותם, ורק

שהוא גוזם את העצים אנחנו עוזרים לו, כי רק ככה הוא מרשה לנו לטפס עליהם.

  בתחזית אמרו שיהיו 33 מעלות בצל, ואימא אמרה לי שהיום לא אוריד את הכובע אפילו לשניה

וגם אשתה הרבה, כי הספיקה לה כבר מכת השמש שחטפתי לפני שבוע ושאין לה זמן כעת

לבתי חולים, אז שתיתי.

לשם שינוי בתחזית צדקו, היה חם, וירדני שהקפיד על משמעת מים עוד מהצבא השתין בכמויות

מסחריות, כל רבע שעה הוא נעמד מאחורי האקליפטוס הענק שבחצר השתין וצעק: "אוי כן,

אוי כן".
  הפעם הוא גם גזם קצת את שיח הפלפלים, ואסף את הפלפלים שנפלו כדי לתת לאבא.

למזלו הרע של ירדני, הוא לא מצא באותו היום את הכפפות שלו, ואחרי שאסף את הפלפלים

של אבא הוא שוב רץ מהר לאקליפטוס. פתאום שמענו צעקות - "אוי לא, אוי לא". אפילו 

רוזנצוויג, השכנה מקומה ראשונה, שרגילה גם היא לצעקות ה"אוי כן" שלו, יצאה מיד החוצה 

כדי לראות מה קרה.

המחזה היה מפחיד - ירדני, שהידיים מהפלפלים שרפו לו את הפיפי, קפץ בדשא בצעקות

איימים, ורץ מהר לממטרות שפעלו בצד השני, הוא הרטיב את האזור הפגוע וצרח: "הפלפל

של עמר שרף לי ת'זין, הפלפל של עמר שרף לי ת'זין" והמשיך בצרור קללות, רוזנצוויג מיד

שמה את ידיה על האוזניים, כדי לא לשמוע את הקללות וקיללה בעצמה, בפולנית...
אחרי שעה הוא נרגע, פחות או יותר.

  באמצע הלילה פתאום שמענו את מינה צועקת: "אוי לא - אוי לא", אנחנו שהיינו רגילים
ל"אוי כן", לא הבנו מה קרה, אבל המשכנו לישון.
  בבוקר ראינו את מינה עם פה נפוח, אני מיד אמרתי לה שעם הפלפל של אבא אסור

לאכול חלבה, אבל שלא תדאג כי זה עובר אחרי יומיים.

ילד אחד שר כמו מייק ברנט

אחרי שמכבי הביאו את הגביע ויזהר ניצח בארוויזיון, מלאה הארץ בחוגי כדורסל ובחוגי זימרה. כל
גמד רצה להיות ברודי וכל עורב רצה לשיר כמו יזהר כהן.
  מה לעשות שבן דודי, צחי, לא היה מן הגבוהים וגם קול יפה לא ממש היה לו, אבל להודות על
האמת תלתלים ארוכים, ממש ארוכים, כמו ליזהר כהן היו גם היו לו, והוא החליט, שאם יש דמיון
בתלתלים, ללמוד לשיר זה כבר החלק הקל.
לשכנע את הדוד יוסי שהוא רוצה ללכת למקהלה היה אחד החלקים הקשים בתחילת דרכו
האמנותית של הנער, במיוחד כשכל יתר הבנים הלכו לכדורסל בחיפוש אחר החלום, אבל
הילד בעקשנות מעוררת כבוד הצליח במשימה, ובקפיצות של אושר, שמחה וגיל עשה דרכו
לקונסרבטוריום המקומי להירשם למקהלה.
  בהרשמה, הפקידה שאלה שלוש פעמים את הילד בן ה-15, שנראה כמו גבר בכל רמח אבריו,
אם הוא באמת ובתמים רוצה להירשם למקהלה, ולאחר התחקיר המקיף, רשמה אותו.
  המורה לזימרה באותו היום הייתה למאושרת באדם, אצלה במקהלה יש בן, גבר, איש, זכר,
אחד עם ביצים אמיתיות - היא כבר בנתה מגדלים. כאן המקום לציין שזו הייתה הפעם האחרונה,
בכל השנה, שהמורה המסכנה לזימרה עדיין חייכה. צחי פשוט היה חסר כל חוש קצב מינימלי,
והקול, אוי, הכל היה מקולקל בקול.
היה לו רצון אדיר, אבל רצון לחוד ויכולת לחוד, הילד פשוט הרס את המקהלה. בהתחלה המורה
עוד קיוותה שהרצון, שבדרך כלל יכול להזיז הרים ולעשות נפלאות, יזיז במעט את מיתרי קולו
של הבחור ויעדן אותם, אך לבסוף גם היא התייאשה והצטרפה למאמצי השכנוע ולבקשות מהילד
שיפרוש.
לא עזרו הבקשות, לא התחינות ולא ההסברים של המורה, שאולי עדיף לו כדורסל, היא אפילו
ניסתה להגיע לפשרה שאולי....אולי הוא רק יעשה עם השפתיים, בכאילו, ושזה מקובל: "קוראים
לזה תזמורת בצורת", היא הסבירה, אבל צחי לא רצה להיות בבצורת. גם שיחה משולשת של
המורה, עם צחי והוריו לא הועילה. כבר אמרתי, הילד עקשן ומה לעשות אוהב מאוד לשיר,
לא ממש יודע, אבל אוהב.
  קיבלנו בדואר הזמנה - "המועצה המקומית קריית ביאליק גאה להציג ערב כישרונות צעירים
בקונסרבטוריום המקומי, ובחלק האמנותי מקהלת קולות ביאליק".
בערב, כשאח של אבא, דוד יוסי, ראה את ההזמנה אצלנו על המזנון בסלון, ראיתי שחשכו עיניו.
הוא לא תכנן שכל הקרובים ידעו שצחי מזמר.
 היום המיוחל הגיע, התלבשנו במיטב בגדינו, אימא אפילו הלכה למספרה, ונסענו כולנו לראות
את צחי שר.
ההופעות החלו - ובאמת שהיו שם כישרונות בלתי רגילים, ילד אחד שר כמו מייק ברנט וילדה
אחת רקדה על קצות האצבעות - אני שאלתי את אימא: "את מי הילדה מפחדת להעיר?", כי חוץ
מראש העיר, שתמיד נרדם, כולם היו ערים ואימא אמרה שזה בלט, אני לא הבנתי ממש,
למה על הקצה? כשאפשר לדרוך על הרגל כולה, אבל זה היה מעניין וחוץ מזה הילדה גם
הייתה יפה.
  ראש העיר שלנו חרש באוזן אחת, לא כולם ידעו את זה אבל דוד יוסי שהיה המפקד שלו בצבא,
ביחידה סודית, גילה לנו. "בגלל זה הוא תמיד נרדם שנשען עם היד על האוזן השומעת ויש לו
שקט". דוד יוסי גם סיפר לנו בסוד שהוא פעם אפילו הוציא את ראש העיר בעונש קל במשפט
כשנרדם בשמירה בגלל האוזן והשקט אבל הוא לא מזכיר לו את זה...כי לא נעים.
אחר כך הייתה הפסקה - קנינו בקבוקי קריסטל וחיכינו שהמקהלה תעלה.
  הרגע לו חיכינו הגיע - המקהלה התחילה לעלות לבמה, כל הבנות היו לבושות לבן והסתדרו
בשורות, הצצתי לכיוונו של דוד יוסי וגם הוא נראה לבן וחיוור, הוא אפילו החל להזיע. אימא
שאלה" איפה צחי?" ואני אמרתי לה, שהיא תראה אותו עוד מעט, כי הוא בשורה האחורית
והם עוד לא עלו. פתאום, לפני שכולם הספיקו לעלות לבמה, המורה לזימרה קראה להם שוב לרדת.
הם ירדו.
  במקומם עלה ראש העיר, שהתעורר, ואמר - "קיבלנו דיווח, שצה"ל פועל כעת בלבנון כתגובה
על הפיגוע בכביש החוף, אנחנו מצטערים, אבל לא נמשיך את הערב כמתוכנן, כולנו תקווה שהכל
יגמר בטוב ובלי נפגעים".
ראיתי את דוד יוסי מחייך ומיד מסתיר את פניו, לפחות עבורו הערב נגמר בטוב ובלי נפגעים.
למחרת לא היה כתוב על הפעולה בעיתונים ודוד יוסי הסביר שככה זה ביחידות סודיות,
לא כולם יודעים על הפעולות שלהם....ממש כמו המשפט של ראש העיר לפני שנים.

דוז פואה

התכנסנו כל המשפחה.
כשאני אומר כל המשפחה, אני מתכוון לכל חמשת האחים ושלושת האחיות של אבא, כולל
הבעלים, הנשים והילדים שזה ממש המון משפחה. כולנו התכנסנו אצל הדוד היחיד שקנה
טלוויזיה צבעונית והכל כדי לראות בשידור חי, לראשונה, את הארוויזיון בצבע.
  הדודה רינה הוציאה פיצוחים ושתייה כמנה ראשונה וכל משפחה עוד הביאה סירים להמשך -
היינו מעל 40 איש. כולם, אבל כולם, צפו בפלא - צבע בטלוויזיה - והשירים, אוי השירים, אף אחד
לא באמת התעניין בשירים, ואבא כל הזמן קיטר על חשיבות משחקי הכדורסל של מכבי, "ואיך
זה שאת הארוויזיון משדרים בצבע ואת מכבי לא?".
  אז עלה לשיר יזהר כהן, "אבאניבי אובוהבה.......", בהתחלה כולם שתקו והיה אפשר לשמוע
אפילו בסטריאו, כי כמו בכדורסל, כל השכונה צפתה בטלוויזיה ומכל חלון שמענו את יזהר
צועק - "אבאניבי" - אבל רק אצלנו הוא שר גם בצבע. איציק, הבן של רינה, שאל: "באיזו שפה
הוא שר?", כי הוא לא ממש הבין הכל והרי אמרו לו שזה השיר של ישראל כעת, ובכלל הזמר
הזה נראה בדיוק כמו השחקן השחור של מכבי, רק עם תלתלים, והוא המשיך ושאל אם מותר
ששחקני חיזוק כושים יופיעו גם באירוויזיון. כולם השתיקו אותו בצעקות - והוא נשאר בשלו ואמר,
שהמורה אמרה, שאם הוא לא ישאל הוא בחיים לא ידע.
דוד יעקב, שיש לו את אחת הכאפות הגדולות והמאיימות בארץ ושבמקרה או שלא, הוא גם
אבא של איציק, הרים את היד ועשה בעצבים סימן עם האצבע על הפה וסינן "שששששששש
שקט", ואמר לילד שישתוק ושהוא יסביר לו הכל אחרי שהשיר ייגמר - והשיר בדיוק נגמר.
  אחרי זה היו הרבה פרשנויות ודיבורים ואפילו התערבויות בתוך המשפחה אם נזכה או לא,
אבל שהתחילה ספירת הקולות הכל שוב השתתק. אני ראיתי את איציק יושב בשקט, בשקט,
רחוק מדוד יעקב, ממתין שהאירוע יסתיים, הרי נותרו לו עדיין מספר שאלות פתוחות.
  באותו רגע כל מי שהידע שלו בשפות זרות הסתכם בלדעת לספור, היה חצי אלוהים -
כולנו היינו בהלם שדודה עליזה ידעה איך אומרים 8 נקודות בגרמנית, ושדודה אהובה
סיפרה ש"דוז פואה" זה 12 נקודות בצרפתית, ואז אבא שלי שוב קפץ משמחה והגיע
עד לתקרה בבית של דודה רינה, שזה אפילו יותר גבוה מאצלנו, וראיתי דמעות של שמחה
זולגות מעיניה של אימא - ניצחנו, ניצחנו כולם צעקו. ואיציק אמר: "שזה בטח בזכות אולסי
פרי שגידל תלתלים" כי הוא ראה, לפני שבועיים, שגם בכדורסל הוא עזר.

בגבול עם רומניה הסתתרתי

מקומה שלישית על עמודים רואים רחוק -
עד התחנה האחרונה ליד בית הקברות של צור-שלום רואים את קו 57 של "אגד" מהבית שלנו
בסביניה, זה היה הסידור שאבא העדיף יותר מכל, ככה אימא ראתה בדיוק מתי הוא מסיים את
הנסיעה ומתחילה לחמם את האוכל לארוחות.
  אבא היה הנהג הכי נחמד ב"אגד", את זה הנוסעים שלו תמיד אמרו לי, כשהוא לקח אותי איתו
לעבודה. הוא הושיב אותי על ספסל קטנטן משמאלו, ואני נתתי לנוסעים את הכרטיסים אחרי שהם
שילמו וקיבלו עודף. הם תמיד בירכו את אבא לשלום והוא אמר להם, "ברוכים הבאים, תיכנסו לסלון",
וכולם חייכו ונכנסו לסלון.
  מקומה שלישית על עמודים רואים רחוק -
ביום שהדלת של השכנה ציפי שומרוני הייתה פתוחה, אנחנו ראינו עד רומניה. כשאופטובסקי, השכן
הסנילי שלנו מלמטה, תפס אותי בפעם המאה והתחיל לספר לי את סיפורי הגבורה שלו ממלחמת
העולם, זה תמיד התחיל במילים: "שנה הייתי בגבול עם רומניה והסתתרתי" ואני תמיד אמרתי לו:
"המשפחה שלי כבר תשע שנים בגבול עם רומניה דלת מול דלת" וצוחק, הוא אף פעם לא הבין
את הבדיחה ותמיד ענה: "אבל בשנים ההן היה קשה יותר", "צודק" צעקתי לו ורצתי במעלה
המדרגות אל הגבול.
  כשהבנות של ציפי, בתורנות התצפית, ראו בקצה הרחוב את הילדים מהבניין הסמוך מתקרבים,
הן היו זורקות את מיצי החתולה המעופפת של הבניין מקומה שלישית למטה, זה היה הסימן
בשבילי להכין את מכשול המים לקורבנות. מילאתי כוס פלסטיק במים והנחתי אותה על הגדר בין
השיחים, קשרתי חוט תפירה דק, כמעט שקוף, מהכוס למכונית החונה בצד המדרכה, התכנון
הוא שהם לא יראו את החוט, יתקלו בו וכוס המים תישפך עליהם.
מסתבר שגם הילדים מהבניין ליד כבר הכירו את התרגולת. כשהם ראו את מיצי רצה לה ברחוב,
הם הבינו ששוב זרקנו אותה מהחלון ונכנסו לתרגולת משלהם. מיצי בפעם הראשונה נפלה
בטעות מהקומה השלישית, אבל שראינו שכלום לא קרה לה ואחרי שראינו את הסרט "עזית
הכלבה הצנחנית", גייסנו אותה לכוחותינו.
התרגולת של הילדים מהבניין הסמוך הייתה סריקה מדוקדקת של המדרכה. כשעירית שומרוני
הבינה שהם עוד מעט ימצאו את החוט והכוס ויצחקו עלינו שלא הצלחנו להרטיב אותם, היא מיד
מצאה פתרון יצירתי - בפריזר.
היא שלפה קוביות קרח ופשוט העיפה אותן על המסכנים שלא התכוננו למטר אבנים כזה מהשמים
וברחו בצעקות כל עוד רוחם בם.
  אופטובסקי הסנילי, ששמע את הצעקות, יצא החוצה בריצה וכמובן שניתקל במכשול המים תוך
כדי החלקה על קוביית קרח. כשהוא ראה אותי מציץ בין השיחים, הוא צעק לי: "הסתתר טוב,
הרומנים התחילו להפציץ שוב, תמיד כשיורד גשם וברד הם מנצלים את מזג האוויר לתקוף", לא
שינה לו בכלל שאנחנו באמצע אוגוסט.
  מקומה שלישית על עמודים רואים רחוק -
אימא צעקה לי שאני אעלה למעלה כי עוד חמש דקות אבא מגיע מהנסיעה של קו 57 והיא הכינה
לכולם קבב רומני, מתכון של ציפי שומרוני. אופטובסקי צעק לי: "לך ילד, לך, יש הפוגה בגשמים
כעת", "צודק", עניתי לו בצעקה ורצתי במעלה המדרגות אל הגבול.

סולם גנבים

לדני הרזה לא היה אבא.
חלק אמרו שהוא נהרג במלחמה וחלק אמרו שפשוט ברח מאימא של דני. לאף אחד לא היה
אומץ לשאול את דני, וככה פשוט גדלנו בידיעה שלדני הרזה אין אבא.
  דני גר בקומה האחרונה, השביעית, ברב הקומות, כמעט חצי כיתה גרה ברב הקומות הזה וכולם
הכירו את כולם. בגלל זה ידענו שאימא של דני היא מעצבת פנים, אף אחד לא ידע מה זה, אבל
ידענו שהבית של דני הרזה תמיד בשיפוצים - תמיד צובעים שם, תמיד דופקים, תמיד יש שם בלאגן.
  מהקומה השביעית שמענו את אימא של דני צועקת לו שהיום בשש בדיוק יהיה בבית, כי ישראל
ומצרים חותמות על הסכם שלום בוושינגטון, וישדרו את זה בטלויזיה והוא חייב לראות כי זה חשוב.
האמת שכולנו תיכננו לראות את הרגע ההיסטורי. דני התבאס.
  דני הרזה היה שחקן כדורגל לא רע ושיחק בקבוצת הילדים של הפועל חיפה, בכלל בקריות
כולנו אהדנו את הפועל חיפה, ודני הרזה חלם להיות אלי לוונטל. באותו יום היה לדני אימון והיה
ברור לו שהוא לא יגיע לאימון, דני לא העז להתווכח עם אימא וחוץ מזה באמת הייתה מן
הרגשה שזה יום חשוב ואולי, אולי אפילו יותר חשוב מאימון הכדורגל.
  הבולדוג של דני רץ אחריו לכל מקום, הוא היה בולדוג ענק עם לב של פודל, מי שלא הכיר אותו
פחד ממנו פחד מוות, אבל כולנו ראינו שלא פעם אפילו החתולות היו רודפות אחריו ברחוב. דני
הרזה ורקס הבולדוג הענק והפחדן היו בעצם ישות אחת, אפילו לבית הספר הבולדוג בא איתו,
וחיכה לו, גם לאימונים של הפועל חיפה הוא בא, וחיכה, גם לפעולות ב"מחנות העולים" הבולדוג
הגיע, הוא לא היה מפספס אף פעולה, אפילו לטיולים, דני לקח אותו.
  שיחקנו בחוץ עד עשרה לשש ואז כל אחד פרש לביתו, דני הזמין אותי ואת משה אליו, אימא
הסכימה ועשינו את דרכנו במעלית לבית של דני.
  הכל היה הפוך שם, אבל היינו רגילים, כי בבית של דני תמיד משפצים. באוויר היה ריח חזק
של צבע שמן ובסלון היו שני סולמות, הצבעים גם הם עשו הפסקה קלה, ופינו לנו ולהם מקום כדי
שנוכל לצפות בטלוויזיה. הטקס התחיל, בגין, סאדאת וקרטר נואמים ופתאום רקס הענק והגמלוני
החליט שגם הוא רוצה לראות, הוא דחף את הצבעים ורצה להתמקם ליד דני, במקום הקבוע שלו,
רק שבדרך הוא הזיז את הסולמות ואת פח צבע השמן הענקי והירוק שהיה על אחד הסולמות -
שעף מלמעלה ונחת על רקס. הבולדוג נבהל כהוגן, שם קפיצה, השתחרר מפח הצבע והתחיל לרוץ
לכיוון הדלת, דני עוד הספיק לצעוק לכלב הירוק "רקס לאאאאא" אבל הכלב ברח בריצה אדירה
וירד בכל המדרגות מהקומה השביעית למטה כשהוא משאיר אחריו רק עקבות.
בגין, סאדאת  וקרטר לחצו ידיים במעיין כפה משולשת של סולם גנבים, ואנחנו יצאנו בריצה
לחפש את רקס.
  יומיים לא ראינו אותו, אבל כמו כל כלב טוב ופחדן הוא חזר - עלה לקומה השביעית, נתן שריטה
לדלת, וכשדני פתח את הדלת, עמד מולו מקשקש בזנב ומזיל ריר - כלב ירוק ושמח.
  דני שטף אותו בלי סוף, אבל צבע שמן לא ממש יורד במים, גם הוטרינר המליץ להשאיר את
הכלב כך, כי כל פעולה של קיצוץ השיער או שטיפה בחומר שיכול להוריד את צבע השמן, תסכן
את הכלב.
  מאותו היום לדני הרזה היה בולדוג ירוק. בבית הספר זה היה נחמד, גם בתנועה הסתדרנו
עם זה, אבל לאימונים של הפועל חיפה דני לא העז להופיע עם הבולדוג הירוק. אני חושב שדני
הרזה היה לאוהד הראשון של מכבי חיפה בקריות וגם רקס.