ביום העצמאות אנחנו קוטפים את פרי עמלנו עליו שקדנו במשך שנה שלמה. הפעם באמת
קרענו את התחת בחוג לתיפוף במתנ"ס - כל השנה תופפנו על שולחנות. התחלנו במארש תשע
המשכנו בטרמולו וסיימנו במארש מקלות, היינו אלופי העולם בתיפוף על שולחנות. שלושה
שבועות לפני יום העצמאות התחלנו בחזרות לקראת ההופעה האמיתית שלנו עם התופים.
קראו לנו "תזמורת צעידה", אז ברור שגם לצעוד בהתאמה מלאה היינו חייבים לדעת, שזה
קשה לרוב החברה, כמעט כמו התיפוף עצמו. שעות צעדנו על מגרש הכדורסל, אחרי ששעות
הסברנו לגלעד ש"שמאל זו הרגל של השעון" והוא אמר "שאצלו השעון בכלל על היד", הגענו
לפשרה שישאיר את השעון על היד בתנאי שתמיד יתחיל את הצעידה ברגל שליד השעון. זה
היה מסובך, אבל נראה שבסוף הוא הבין.
היום אהוד, המדריך, בא לשיעור עם מפתח שחור שנראה רציני ביותר ואמר לכולם שעוד
מעט הוא יחלק לנו תופים, ההתרגשות הייתה עצומה, הרגע לו חיכינו כל כך, מתקרב. כולנו
הלכנו בשקט אחרי אהוד במורד המדרגות עד למרתף המתנ"ס, שם הייתה דלת ענקית.
אהוד הכניס את המפתח לדלת וסובב, כולנו פקחנו עיניים בדריכות, ציפינו לרגע והרגע
הגיע...המפתח נשבר במנעול.
אהוד אמר: ""כוס אמו, בני זונות, מניאקים" ועופר החכם, שאבא שלו מהנדס, אמר: "מה
אתם רוצים? הסבירות שהמפתח ישבר, אחרי ששנה שלמה לא השתמשו בו וגם לא שימנו
את המנעול היא גבוהה", ראיתי שאהוד המדריך רוצה להרוג את עופר, אבל הוא התאפק.
אהוד אמר שנלך הביתה ונשוב מחר, ובנתיים שנמשיך להתאמן על השולחנות.
למחרת הדלת כבר הייתה פתוחה ואהוד שוב חייך - הוא חילק לנו תופים ורצועות, וכולנו
התרגשנו מאוד.
נעמדנו בשלשות על הכביש ברחוב "הדפנה", ואפילו סגרו עבורנו מסלול אחד כדי שנוכל
להתאמן ולא ידרסו אותנו. בהתחלה הייתה סמאטוכה רצינית, כי לצעוד "שמאל ימין" זה
קשה, ולתופף על התופים זה לא בדיוק כמו לתופף על השולחנות, אבל לאט לאט נכנסנו
לקצב ואפילו צעדנו די בסדר.
במדשאה שליד הקולנע כבר סיימו להקים את בימת יום העצמאות ואנחנו חיכינו לתורנו
בחזרה הכללית. התור שלנו היה אחרי צביקה פיק ולפני להקת המחול המקומית, אחלה
מקום באמצע, וגם אולי נוכל לראות את צביקה פיק מקרוב ולבקש חתימה.
החזרות עברו בהצלחה.
יום העצמאות הגיע, התייצבנו במתנ"ס, כמו חיילים, ברבע לשמונה, חצי שעה לפני העלייה
לבמה, אהוד כינס אותנו כמו קבוצת כדורסל, במעגל, הוא אמר שהוא סומך עלינו ושננגן
בדיוק כמו בחזרות - אהוד גם הבטיח שכולם ימחאו לנו כפיים - צעקנו שלוש פעמים: "כיפק
היי - כיפק היי - כיפק היי, היי, היי". בדיוק באותו רגע היו זיקוקי דינור וכולנו היבטנו בהתלהבות
לשמיים. הכרוז הודיע שכעת יעלה להופיע צביקה פיק ואחריו תזמורת הצעידה, כל הקהל הריע
ואנחנו הלכנו לאסוף את התופים לקראת ההופעה.
אהוד ניסה לפתוח את דלת המתנ"ס והמפתח...שוב נשבר - אהוד צעק: "שיט יא בני זונות,
מה זה הדלתות האלו?" ועופר החכם אמר: "שהסבירות שדבר כזה יקרה פעמיים בשלושה
שבועות, ממש נמוכה ושזה ממש נדיר", הפעם אהוד כבר לא יכל להתאפק והתחיל לבכות.
"איפה אני אמצא פורץ מנעולים ביום העצמאות?" הוא מילמל, והוא באמת לא מצא.
ברמקולים עוד הספקנו לשמוע את מנחה הערב מסביר לקהל שיש שינוי בתוכנית
האומנותית ושתזמורת הצעידה שהייתה אמורה להופיע לא תופיע הערב בגלל סיבות
טכניות, אז הוא ביקש מהקהל למחוא כפיים לצביקה פיק כדי שייתן עוד הדרן, וכולם
בהתלהבות מחאו לו כפיים.
לכולנו נהרס יום העצמאות ה 32 של מדינת ישראל, אבל התנחמנו בעובדה שעופר החכם
אמר: "שהסיכוי שדבר כזה יחזור על עצמו הוא ממש ממש נמוך".
קרענו את התחת בחוג לתיפוף במתנ"ס - כל השנה תופפנו על שולחנות. התחלנו במארש תשע
המשכנו בטרמולו וסיימנו במארש מקלות, היינו אלופי העולם בתיפוף על שולחנות. שלושה
שבועות לפני יום העצמאות התחלנו בחזרות לקראת ההופעה האמיתית שלנו עם התופים.
קראו לנו "תזמורת צעידה", אז ברור שגם לצעוד בהתאמה מלאה היינו חייבים לדעת, שזה
קשה לרוב החברה, כמעט כמו התיפוף עצמו. שעות צעדנו על מגרש הכדורסל, אחרי ששעות
הסברנו לגלעד ש"שמאל זו הרגל של השעון" והוא אמר "שאצלו השעון בכלל על היד", הגענו
לפשרה שישאיר את השעון על היד בתנאי שתמיד יתחיל את הצעידה ברגל שליד השעון. זה
היה מסובך, אבל נראה שבסוף הוא הבין.
היום אהוד, המדריך, בא לשיעור עם מפתח שחור שנראה רציני ביותר ואמר לכולם שעוד
מעט הוא יחלק לנו תופים, ההתרגשות הייתה עצומה, הרגע לו חיכינו כל כך, מתקרב. כולנו
הלכנו בשקט אחרי אהוד במורד המדרגות עד למרתף המתנ"ס, שם הייתה דלת ענקית.
אהוד הכניס את המפתח לדלת וסובב, כולנו פקחנו עיניים בדריכות, ציפינו לרגע והרגע
הגיע...המפתח נשבר במנעול.
אהוד אמר: ""כוס אמו, בני זונות, מניאקים" ועופר החכם, שאבא שלו מהנדס, אמר: "מה
אתם רוצים? הסבירות שהמפתח ישבר, אחרי ששנה שלמה לא השתמשו בו וגם לא שימנו
את המנעול היא גבוהה", ראיתי שאהוד המדריך רוצה להרוג את עופר, אבל הוא התאפק.
אהוד אמר שנלך הביתה ונשוב מחר, ובנתיים שנמשיך להתאמן על השולחנות.
למחרת הדלת כבר הייתה פתוחה ואהוד שוב חייך - הוא חילק לנו תופים ורצועות, וכולנו
התרגשנו מאוד.
נעמדנו בשלשות על הכביש ברחוב "הדפנה", ואפילו סגרו עבורנו מסלול אחד כדי שנוכל
להתאמן ולא ידרסו אותנו. בהתחלה הייתה סמאטוכה רצינית, כי לצעוד "שמאל ימין" זה
קשה, ולתופף על התופים זה לא בדיוק כמו לתופף על השולחנות, אבל לאט לאט נכנסנו
לקצב ואפילו צעדנו די בסדר.
במדשאה שליד הקולנע כבר סיימו להקים את בימת יום העצמאות ואנחנו חיכינו לתורנו
בחזרה הכללית. התור שלנו היה אחרי צביקה פיק ולפני להקת המחול המקומית, אחלה
מקום באמצע, וגם אולי נוכל לראות את צביקה פיק מקרוב ולבקש חתימה.
החזרות עברו בהצלחה.
יום העצמאות הגיע, התייצבנו במתנ"ס, כמו חיילים, ברבע לשמונה, חצי שעה לפני העלייה
לבמה, אהוד כינס אותנו כמו קבוצת כדורסל, במעגל, הוא אמר שהוא סומך עלינו ושננגן
בדיוק כמו בחזרות - אהוד גם הבטיח שכולם ימחאו לנו כפיים - צעקנו שלוש פעמים: "כיפק
היי - כיפק היי - כיפק היי, היי, היי". בדיוק באותו רגע היו זיקוקי דינור וכולנו היבטנו בהתלהבות
לשמיים. הכרוז הודיע שכעת יעלה להופיע צביקה פיק ואחריו תזמורת הצעידה, כל הקהל הריע
ואנחנו הלכנו לאסוף את התופים לקראת ההופעה.
אהוד ניסה לפתוח את דלת המתנ"ס והמפתח...שוב נשבר - אהוד צעק: "שיט יא בני זונות,
מה זה הדלתות האלו?" ועופר החכם אמר: "שהסבירות שדבר כזה יקרה פעמיים בשלושה
שבועות, ממש נמוכה ושזה ממש נדיר", הפעם אהוד כבר לא יכל להתאפק והתחיל לבכות.
"איפה אני אמצא פורץ מנעולים ביום העצמאות?" הוא מילמל, והוא באמת לא מצא.
ברמקולים עוד הספקנו לשמוע את מנחה הערב מסביר לקהל שיש שינוי בתוכנית
האומנותית ושתזמורת הצעידה שהייתה אמורה להופיע לא תופיע הערב בגלל סיבות
טכניות, אז הוא ביקש מהקהל למחוא כפיים לצביקה פיק כדי שייתן עוד הדרן, וכולם
בהתלהבות מחאו לו כפיים.
לכולנו נהרס יום העצמאות ה 32 של מדינת ישראל, אבל התנחמנו בעובדה שעופר החכם
אמר: "שהסיכוי שדבר כזה יחזור על עצמו הוא ממש ממש נמוך".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה