בשנת 77, כשמכבי לקחה את גביע אירופה, חגגתי עשרה קיצים. לעולם לא אשכח איך אבא
שלי נתן קפיצת שמחה אדירה והגיע עד לתקרה של הבית, בדיוק כשנשמעה שריקת הסיום
במשחק הגמר. השכנים מכל הדירות שרו: "הגביע הוא שלנו" ואפילו בבית הספר המורים
העבירו שיעור חברה מיוחד ודיברנו על הניצחון. כולנו שמחנו.
אבא לקח אותנו אחרי שבועיים ללונה פארק בתל אביב. לא סתם הוא לקח אותנו ליום כיף -
באחד הדוכנים עמד אולסי פרי וחתם על תמונות של מכבי - ואבא שלח אותי למשימה.
זו הייתה, אני חושב, הפעם הראשונה שהטילו עלי משימה אמיתית, ואני, שהייתי דרוך לקרב,
לא התייחסתי לילדים האחרים, שרובם היו גדולים ממני, שלא לדבר בכלל על הקטנים יותר,
שאותם רמסתי בלי להניד עפעף.
במלחמה כמו במלחמה - לא לוקחים שבויים ואין שום חוקים - חוץ מזה, רק אבא שלי קפץ
עד התקרה, שבגיל 10 נראתה לי כל כך גבוהה, שאם אבא שלי עשה מאמצים להגיע אליה,
אני חייב לעשות מאמצים ולהשיג עבורו את החתימה של אולסי.
כמובן שהמשימה הוכתרה כהצלחה ואפילו כהצלחה מסחררת. השגתי לאבא חתימה גם
של אולסי פרי וגם של טל ברודי, פשוט מרוב ההמון שהתגודד על אולסי, לא ראינו שגם טל
הקטן עמד שם בכל הדרו, אמנם הדר נמוך, אבל עדיין הדר, ואחרי הכל הרי הוא זה שהניף
את הגביע וצעק: "אנחנו על מפה ואנחנו נשארים על מפה לא רק בספורט אלה בהכל".
בשנת 77, כשמכבי לקחה את אליפות אירופה, אימא שלי הייתה אלופה בהכנת סנדוויצ'ים.
היא הכינה לי סנדוויצ'ים מעולים לבית הספר למרות שבאותה תקופה זה היה מעט מסוכן.
בזמן האחרון התלמידים, בתור מעשה קונדס גנבו אחד לשני את הסנדוויצ'ים מהילקוטים,
זה היה מעין ספורט חדש כזה.
מנהל בית הספר ששמע על ענף ספורט זה אסף את כל הכיתות למסדר בוקר מיוחד
והודיע חגיגית, שאם הוא יתפוס ילד שגונב אוכל לילד אחר, הוא יועף מבית הספר. כולנו
נבהלנו וחיפשנו תעלולים חדשים. כמובן שהראש היצירתי שלנו עבד שעות נוספות ועוד
באותו בוקר, תוך פחות משעה, כבר היה לנו משחק חדש והרבה יותר דוחה. נדחקנו
כל הבנים לשירותים והשתנו לתוך שקית ניילון שאותה קשרנו חזק-חזק.
אוריאל הידוע יותר בכינויו "ברודי", מפני שהיה הכי נמוך והכי זריז היה קפטן נבחרת
הכדורסל שלנו, ובתור שכזה הוא נבחר להכניס את השקית לתיק של יואל, וכולנו המתנו
בסקרנות לראות מה יקרה.
יואל לא בא.
ככל שעבר הזמן כולנו חששנו יותר ויותר מהתוצאה וביחד החלטנו, שאולי עדיף שנוציא
את שקית השתן מהילקוט של יואל. אוריאל שהכניס את השקית נבחר גם להוציאה. בדיוק
ברגע שהוא פתח את התיק יואל חזר, הוא היה בטוח שאוריאל גונב לו את הסנדוויץ והתחיל
לצעוק: "גנב, גנב, תחזיר לי את שקית האוכל". אוריאל שלף את השקית במהירות
והתחיל לברוח כשיואל בעיקבותיו, ליואל לא היה סיכוי במרדף, אבל הוא עוד הספיק
לראות את אוריאל זורק את השקית מעבר לגדר לתוך השיחים הקוצניים ונעלם.
יואל הלך הישר לחדר המנהל ואמר שאוריאל גנב לו את האוכל, כשאוריאל הגיע
לברור הוא אמר, שאינו יודע על מה מדובר. המנהל הזהיר את אוריאל, שאם הוא משקר
הוא לא יוכל לשחק עם נבחרת הכדורסל באליפות המחוז, ואוריאל שהכדורסל היה
הדבר היחידי שבאמת חשוב לו התעקש שהוא לא גנב. כל הפמליה צעדה לכיתה כדי
לבדוק את התיק. מה רבה הייתה הפתעתו של יואל כשפתח את התיק וגילה את
את ארוחת הבוקר בדיוק במצב שאימא שלו ארזה לו אותה. אוריאל חייך וגם המנהל
נשם לרווחה, אחרי הכל אוריאל "ברודי" הוא השחקן הכי טוב בנבחרת הכדורסל שלנו.
יואל קיבל מהמנהל עונש להכין עשרה שלטי עידוד ענקיים לתחרות הכדורסל ואוריאל
בחצי חיוך כועס הבטיח: "שהוא עוד יראה לו מאיפה הדג משתין". כולנו פרצנו בצחוק,
אבל לא המנהל ולא יואל הבינו למה.
כשנבחרת הכדורסל של בית הספר זכתה באליפות המחוז, אוריאל הניף את הגביע
וצעק כמו ברודי האמיתי: "אנחנו על מפה ואנחנו נשארים על מפה לא רק בספורט אלה
בהכל". שולה, המורה לגיאוגרפיה, לא יכלה להפסיק לצחוק וסיפרה לכולם שאוריאל
מעולם לא הביא אטלס לשיעורי גיאוגרפיה והיא בספק גדול אם הוא בכלל יודע איפה
אנחנו על המפה.
שלי נתן קפיצת שמחה אדירה והגיע עד לתקרה של הבית, בדיוק כשנשמעה שריקת הסיום
במשחק הגמר. השכנים מכל הדירות שרו: "הגביע הוא שלנו" ואפילו בבית הספר המורים
העבירו שיעור חברה מיוחד ודיברנו על הניצחון. כולנו שמחנו.
אבא לקח אותנו אחרי שבועיים ללונה פארק בתל אביב. לא סתם הוא לקח אותנו ליום כיף -
באחד הדוכנים עמד אולסי פרי וחתם על תמונות של מכבי - ואבא שלח אותי למשימה.
זו הייתה, אני חושב, הפעם הראשונה שהטילו עלי משימה אמיתית, ואני, שהייתי דרוך לקרב,
לא התייחסתי לילדים האחרים, שרובם היו גדולים ממני, שלא לדבר בכלל על הקטנים יותר,
שאותם רמסתי בלי להניד עפעף.
במלחמה כמו במלחמה - לא לוקחים שבויים ואין שום חוקים - חוץ מזה, רק אבא שלי קפץ
עד התקרה, שבגיל 10 נראתה לי כל כך גבוהה, שאם אבא שלי עשה מאמצים להגיע אליה,
אני חייב לעשות מאמצים ולהשיג עבורו את החתימה של אולסי.
כמובן שהמשימה הוכתרה כהצלחה ואפילו כהצלחה מסחררת. השגתי לאבא חתימה גם
של אולסי פרי וגם של טל ברודי, פשוט מרוב ההמון שהתגודד על אולסי, לא ראינו שגם טל
הקטן עמד שם בכל הדרו, אמנם הדר נמוך, אבל עדיין הדר, ואחרי הכל הרי הוא זה שהניף
את הגביע וצעק: "אנחנו על מפה ואנחנו נשארים על מפה לא רק בספורט אלה בהכל".
בשנת 77, כשמכבי לקחה את אליפות אירופה, אימא שלי הייתה אלופה בהכנת סנדוויצ'ים.
היא הכינה לי סנדוויצ'ים מעולים לבית הספר למרות שבאותה תקופה זה היה מעט מסוכן.
בזמן האחרון התלמידים, בתור מעשה קונדס גנבו אחד לשני את הסנדוויצ'ים מהילקוטים,
זה היה מעין ספורט חדש כזה.
מנהל בית הספר ששמע על ענף ספורט זה אסף את כל הכיתות למסדר בוקר מיוחד
והודיע חגיגית, שאם הוא יתפוס ילד שגונב אוכל לילד אחר, הוא יועף מבית הספר. כולנו
נבהלנו וחיפשנו תעלולים חדשים. כמובן שהראש היצירתי שלנו עבד שעות נוספות ועוד
באותו בוקר, תוך פחות משעה, כבר היה לנו משחק חדש והרבה יותר דוחה. נדחקנו
כל הבנים לשירותים והשתנו לתוך שקית ניילון שאותה קשרנו חזק-חזק.
אוריאל הידוע יותר בכינויו "ברודי", מפני שהיה הכי נמוך והכי זריז היה קפטן נבחרת
הכדורסל שלנו, ובתור שכזה הוא נבחר להכניס את השקית לתיק של יואל, וכולנו המתנו
בסקרנות לראות מה יקרה.
יואל לא בא.
ככל שעבר הזמן כולנו חששנו יותר ויותר מהתוצאה וביחד החלטנו, שאולי עדיף שנוציא
את שקית השתן מהילקוט של יואל. אוריאל שהכניס את השקית נבחר גם להוציאה. בדיוק
ברגע שהוא פתח את התיק יואל חזר, הוא היה בטוח שאוריאל גונב לו את הסנדוויץ והתחיל
לצעוק: "גנב, גנב, תחזיר לי את שקית האוכל". אוריאל שלף את השקית במהירות
והתחיל לברוח כשיואל בעיקבותיו, ליואל לא היה סיכוי במרדף, אבל הוא עוד הספיק
לראות את אוריאל זורק את השקית מעבר לגדר לתוך השיחים הקוצניים ונעלם.
יואל הלך הישר לחדר המנהל ואמר שאוריאל גנב לו את האוכל, כשאוריאל הגיע
לברור הוא אמר, שאינו יודע על מה מדובר. המנהל הזהיר את אוריאל, שאם הוא משקר
הוא לא יוכל לשחק עם נבחרת הכדורסל באליפות המחוז, ואוריאל שהכדורסל היה
הדבר היחידי שבאמת חשוב לו התעקש שהוא לא גנב. כל הפמליה צעדה לכיתה כדי
לבדוק את התיק. מה רבה הייתה הפתעתו של יואל כשפתח את התיק וגילה את
את ארוחת הבוקר בדיוק במצב שאימא שלו ארזה לו אותה. אוריאל חייך וגם המנהל
נשם לרווחה, אחרי הכל אוריאל "ברודי" הוא השחקן הכי טוב בנבחרת הכדורסל שלנו.
יואל קיבל מהמנהל עונש להכין עשרה שלטי עידוד ענקיים לתחרות הכדורסל ואוריאל
בחצי חיוך כועס הבטיח: "שהוא עוד יראה לו מאיפה הדג משתין". כולנו פרצנו בצחוק,
אבל לא המנהל ולא יואל הבינו למה.
כשנבחרת הכדורסל של בית הספר זכתה באליפות המחוז, אוריאל הניף את הגביע
וצעק כמו ברודי האמיתי: "אנחנו על מפה ואנחנו נשארים על מפה לא רק בספורט אלה
בהכל". שולה, המורה לגיאוגרפיה, לא יכלה להפסיק לצחוק וסיפרה לכולם שאוריאל
מעולם לא הביא אטלס לשיעורי גיאוגרפיה והיא בספק גדול אם הוא בכלל יודע איפה
אנחנו על המפה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה