מקומה שלישית על עמודים רואים רחוק -
עד התחנה האחרונה ליד בית הקברות של צור-שלום רואים את קו 57 של "אגד" מהבית שלנו
בסביניה, זה היה הסידור שאבא העדיף יותר מכל, ככה אימא ראתה בדיוק מתי הוא מסיים את
הנסיעה ומתחילה לחמם את האוכל לארוחות.
אבא היה הנהג הכי נחמד ב"אגד", את זה הנוסעים שלו תמיד אמרו לי, כשהוא לקח אותי איתו
לעבודה. הוא הושיב אותי על ספסל קטנטן משמאלו, ואני נתתי לנוסעים את הכרטיסים אחרי שהם
שילמו וקיבלו עודף. הם תמיד בירכו את אבא לשלום והוא אמר להם, "ברוכים הבאים, תיכנסו לסלון",
וכולם חייכו ונכנסו לסלון.
מקומה שלישית על עמודים רואים רחוק -
ביום שהדלת של השכנה ציפי שומרוני הייתה פתוחה, אנחנו ראינו עד רומניה. כשאופטובסקי, השכן
הסנילי שלנו מלמטה, תפס אותי בפעם המאה והתחיל לספר לי את סיפורי הגבורה שלו ממלחמת
העולם, זה תמיד התחיל במילים: "שנה הייתי בגבול עם רומניה והסתתרתי" ואני תמיד אמרתי לו:
"המשפחה שלי כבר תשע שנים בגבול עם רומניה דלת מול דלת" וצוחק, הוא אף פעם לא הבין
את הבדיחה ותמיד ענה: "אבל בשנים ההן היה קשה יותר", "צודק" צעקתי לו ורצתי במעלה
המדרגות אל הגבול.
כשהבנות של ציפי, בתורנות התצפית, ראו בקצה הרחוב את הילדים מהבניין הסמוך מתקרבים,
הן היו זורקות את מיצי החתולה המעופפת של הבניין מקומה שלישית למטה, זה היה הסימן
בשבילי להכין את מכשול המים לקורבנות. מילאתי כוס פלסטיק במים והנחתי אותה על הגדר בין
השיחים, קשרתי חוט תפירה דק, כמעט שקוף, מהכוס למכונית החונה בצד המדרכה, התכנון
הוא שהם לא יראו את החוט, יתקלו בו וכוס המים תישפך עליהם.
מסתבר שגם הילדים מהבניין ליד כבר הכירו את התרגולת. כשהם ראו את מיצי רצה לה ברחוב,
הם הבינו ששוב זרקנו אותה מהחלון ונכנסו לתרגולת משלהם. מיצי בפעם הראשונה נפלה
בטעות מהקומה השלישית, אבל שראינו שכלום לא קרה לה ואחרי שראינו את הסרט "עזית
הכלבה הצנחנית", גייסנו אותה לכוחותינו.
התרגולת של הילדים מהבניין הסמוך הייתה סריקה מדוקדקת של המדרכה. כשעירית שומרוני
הבינה שהם עוד מעט ימצאו את החוט והכוס ויצחקו עלינו שלא הצלחנו להרטיב אותם, היא מיד
מצאה פתרון יצירתי - בפריזר.
היא שלפה קוביות קרח ופשוט העיפה אותן על המסכנים שלא התכוננו למטר אבנים כזה מהשמים
וברחו בצעקות כל עוד רוחם בם.
אופטובסקי הסנילי, ששמע את הצעקות, יצא החוצה בריצה וכמובן שניתקל במכשול המים תוך
כדי החלקה על קוביית קרח. כשהוא ראה אותי מציץ בין השיחים, הוא צעק לי: "הסתתר טוב,
הרומנים התחילו להפציץ שוב, תמיד כשיורד גשם וברד הם מנצלים את מזג האוויר לתקוף", לא
שינה לו בכלל שאנחנו באמצע אוגוסט.
מקומה שלישית על עמודים רואים רחוק -
אימא צעקה לי שאני אעלה למעלה כי עוד חמש דקות אבא מגיע מהנסיעה של קו 57 והיא הכינה
לכולם קבב רומני, מתכון של ציפי שומרוני. אופטובסקי צעק לי: "לך ילד, לך, יש הפוגה בגשמים
כעת", "צודק", עניתי לו בצעקה ורצתי במעלה המדרגות אל הגבול.
עד התחנה האחרונה ליד בית הקברות של צור-שלום רואים את קו 57 של "אגד" מהבית שלנו
בסביניה, זה היה הסידור שאבא העדיף יותר מכל, ככה אימא ראתה בדיוק מתי הוא מסיים את
הנסיעה ומתחילה לחמם את האוכל לארוחות.
אבא היה הנהג הכי נחמד ב"אגד", את זה הנוסעים שלו תמיד אמרו לי, כשהוא לקח אותי איתו
לעבודה. הוא הושיב אותי על ספסל קטנטן משמאלו, ואני נתתי לנוסעים את הכרטיסים אחרי שהם
שילמו וקיבלו עודף. הם תמיד בירכו את אבא לשלום והוא אמר להם, "ברוכים הבאים, תיכנסו לסלון",
וכולם חייכו ונכנסו לסלון.
מקומה שלישית על עמודים רואים רחוק -
ביום שהדלת של השכנה ציפי שומרוני הייתה פתוחה, אנחנו ראינו עד רומניה. כשאופטובסקי, השכן
הסנילי שלנו מלמטה, תפס אותי בפעם המאה והתחיל לספר לי את סיפורי הגבורה שלו ממלחמת
העולם, זה תמיד התחיל במילים: "שנה הייתי בגבול עם רומניה והסתתרתי" ואני תמיד אמרתי לו:
"המשפחה שלי כבר תשע שנים בגבול עם רומניה דלת מול דלת" וצוחק, הוא אף פעם לא הבין
את הבדיחה ותמיד ענה: "אבל בשנים ההן היה קשה יותר", "צודק" צעקתי לו ורצתי במעלה
המדרגות אל הגבול.
כשהבנות של ציפי, בתורנות התצפית, ראו בקצה הרחוב את הילדים מהבניין הסמוך מתקרבים,
הן היו זורקות את מיצי החתולה המעופפת של הבניין מקומה שלישית למטה, זה היה הסימן
בשבילי להכין את מכשול המים לקורבנות. מילאתי כוס פלסטיק במים והנחתי אותה על הגדר בין
השיחים, קשרתי חוט תפירה דק, כמעט שקוף, מהכוס למכונית החונה בצד המדרכה, התכנון
הוא שהם לא יראו את החוט, יתקלו בו וכוס המים תישפך עליהם.
מסתבר שגם הילדים מהבניין ליד כבר הכירו את התרגולת. כשהם ראו את מיצי רצה לה ברחוב,
הם הבינו ששוב זרקנו אותה מהחלון ונכנסו לתרגולת משלהם. מיצי בפעם הראשונה נפלה
בטעות מהקומה השלישית, אבל שראינו שכלום לא קרה לה ואחרי שראינו את הסרט "עזית
הכלבה הצנחנית", גייסנו אותה לכוחותינו.
התרגולת של הילדים מהבניין הסמוך הייתה סריקה מדוקדקת של המדרכה. כשעירית שומרוני
הבינה שהם עוד מעט ימצאו את החוט והכוס ויצחקו עלינו שלא הצלחנו להרטיב אותם, היא מיד
מצאה פתרון יצירתי - בפריזר.
היא שלפה קוביות קרח ופשוט העיפה אותן על המסכנים שלא התכוננו למטר אבנים כזה מהשמים
וברחו בצעקות כל עוד רוחם בם.
אופטובסקי הסנילי, ששמע את הצעקות, יצא החוצה בריצה וכמובן שניתקל במכשול המים תוך
כדי החלקה על קוביית קרח. כשהוא ראה אותי מציץ בין השיחים, הוא צעק לי: "הסתתר טוב,
הרומנים התחילו להפציץ שוב, תמיד כשיורד גשם וברד הם מנצלים את מזג האוויר לתקוף", לא
שינה לו בכלל שאנחנו באמצע אוגוסט.
מקומה שלישית על עמודים רואים רחוק -
אימא צעקה לי שאני אעלה למעלה כי עוד חמש דקות אבא מגיע מהנסיעה של קו 57 והיא הכינה
לכולם קבב רומני, מתכון של ציפי שומרוני. אופטובסקי צעק לי: "לך ילד, לך, יש הפוגה בגשמים
כעת", "צודק", עניתי לו בצעקה ורצתי במעלה המדרגות אל הגבול.
מעולה ומצחיק
השבמחק