כשהייתי בן 14 רצתי ממש מהר.
הייתי אלוף בית הספר בריצת 60 מטרים, אלוף בקפיצה לרוחק וגם בריצת 400 מטרים.
להתאמן לא ממש אהבתי, כי שלווה, המאמן שלנו, שעלה מרוסיה והיה שם אתלט מעולה היה
קורע לנו את הנשמה באימונים. היינו רצים לאורך נחל ה"פוארה" היבש והמסריח ונעקצים
מכל יתוש מזדמן. אחר כך היינו נכנסים למטעי הפקאנים שלאורכו, מפצחים ואוכלים עד
שהתפוצצנו, מעמיסים את הכיסים ואפילו את התחתונים ורצים את כל הדרך חזרה.
אם שלווה היה מגוון קצת את האימונים הייתי אולי ממשיך, אבל אנחנו היינו רצים את
אותו מסלול כל יום חוץ מביום שלישי. ביום שלישי הוא "הפתיע" אותנו בכל פעם מחדש, ואז
היינו רצים 30 סיבובים סביב מגרש הכדורגל.
שלווה אמר שקודם כל צריך סיבולת וכח ורק אחר כך מגיעים הכישרון והטכניקה, אני
שכבר ארבעה ימים לא חירבנתי בכל טכניקה שניסיתי, בגלל הפקק של הפקאנים, הרגשתי
שסף הסיבולת שלי נמוך, וגם לא הבנתי איזה סיבולת צריך כדי לרוץ 60 מטרים.
אחרי ישיבה ממושכת בשירותים, באחד מהנסיונות הכושלים לשחרר את הפקק, גמלה
בליבי החלטה - לפרוש.
לא התאים לי כל העסק הזה, ואמרתי לעצמי שמחר לפני האימון אני אודיע לשלווה בעדינות
שאני לא ממשיך. עשיתי חשבון שאם מכבי תנצח הערב בגמר אליפות אירופה, שלווה יהיה
שמח, ומצב רוחו הטוב יפעל לטובתי וגם אם מכבי תפסיד הוא יהיה כל כך מדוכא שפרישה
שלי כבר לא תזיז לו.
מכבי ניצחה.
בבוקר בבית הספר היה שמח, קיבלנו שיעור חופשי ודיברנו על הניצחון של מכבי. יובל
המסריח וחיים השחור סיפרו שהם נסעו בלילה לתל אביב וקפצו לבריכת העירייה. לפי
הסירחון שלהם נראה לי שהם קפצו לביוב של העירייה, אז התרחקתי.
שלווה אסף אותנו בצהריים ואמר שבעוד שבוע יש תחרות חשובה באיצטדיון של קריית
אליעזר ואנחנו משתתפים. דחיתי את הפרישה, בכל זאת, תחרות זה כבר סיפור לגמרי אחר.
נרשמנו לאליפות עד גיל 16, ולי רק בעוד שלושה חודשים ימלאו 14, אבל שלווה אמר
שאני טוב, ושחשוב להתנסות בתחרויות וחוץ מזה התוצאה בתחרות ראשונה לא ממש
חשובה.
כשהגענו לאיצטדיון בקריית אליעזר ראיתי את אבא שלי יושב ביציע, הוא בא לעודד
אותי, הוא אמר לי בהצלחה וראיתי שהוא מתרגש. ירדתי למגרש לחימום, היו שם מלא
ילדים וכולם היו גדולים ממני. היו שם ילדים עם זקן והיו שם ילדים שהתגלחו ונראו
אפילו יותר מבוגרים משלווה. אני, שאפילו פלומת שפם עוד לא צמחה לי, אמרתי לעצמי
שמזל שאני מתחרה עד גיל 16, כי נגד כאלו גדולים לא היה לי סיכוי.
התחילו התחרויות המוקדמות ל 60 מטרים. הכרוז קרא בשמות וכל שמינייה התייצבה
על קו הזינוק. כשהגיע תורי ראיתי עוד שבעה ענקים צועדים איתי אל המסלול, כל
המגולחים וכל אלו עם החצ'קונים, ואפילו הנציג של ישיבת "אור הבריאה" שהזקן שלו
היה רק בקצת יותר קצר משל הרצל.
הרצל הוא בעצם גדי הירקן, אבל בגלל הזקן כולם קראו לו הרצל. צעקתי לשלווה
שאני בטוח לא בשנתון הנכון, אבל הוא הנהן לי עם הראש שאני כן, ועשה תנועה של
לא יודע עם הידיים. אפילו המזניק ביקש מאחד הענקים, שאני בכלל חשבתי שהוא
המאבטח, להראות תעודת זהות - והוא הראה. לפי התאריך הוא בן 12, ושלווה אמר
שבתי ספר אחרים יעשו הכל כדי לזכות במדליות.
למקומות, היכון, רוץ! קרעתי את כולם, אבא שלי ואפילו שלווה לא האמינו. כל
המורים של בתי הספר האחרים באו ללחוץ לשלווה את היד וכל הענקים הסתכלו
עלי מלמעלה כלא מאמינים. אני חושב שגבהתי באותו יום בכמה סנטימטרים טובים.
גם בקפיצה לרוחק זכיתי במקום הראשון, ובריצת 400 מטרים ניצח דני מהכיתה
המקבילה, אני הגעתי שני.
כשירדתי מהדוכן בטקס קבלת המדליות אמרתי לשלווה שאני פורש. הוא צחק כי
חשב שזאת בדיחה כזו - לפרוש בשיא. אני לא צחקתי.
אחרי שבוע עקרו את כל מטעי הפקאנים. החניכים של שלווה ממשיכים לרוץ ולהיעקץ
במסלול שבנחל ה"פוארה" היבש, אבל במדליות לא זכו שם יותר.
עד היום אני בטוח שהסוד היה בפקאנים.
הייתי אלוף בית הספר בריצת 60 מטרים, אלוף בקפיצה לרוחק וגם בריצת 400 מטרים.
להתאמן לא ממש אהבתי, כי שלווה, המאמן שלנו, שעלה מרוסיה והיה שם אתלט מעולה היה
קורע לנו את הנשמה באימונים. היינו רצים לאורך נחל ה"פוארה" היבש והמסריח ונעקצים
מכל יתוש מזדמן. אחר כך היינו נכנסים למטעי הפקאנים שלאורכו, מפצחים ואוכלים עד
שהתפוצצנו, מעמיסים את הכיסים ואפילו את התחתונים ורצים את כל הדרך חזרה.
אם שלווה היה מגוון קצת את האימונים הייתי אולי ממשיך, אבל אנחנו היינו רצים את
אותו מסלול כל יום חוץ מביום שלישי. ביום שלישי הוא "הפתיע" אותנו בכל פעם מחדש, ואז
היינו רצים 30 סיבובים סביב מגרש הכדורגל.
שלווה אמר שקודם כל צריך סיבולת וכח ורק אחר כך מגיעים הכישרון והטכניקה, אני
שכבר ארבעה ימים לא חירבנתי בכל טכניקה שניסיתי, בגלל הפקק של הפקאנים, הרגשתי
שסף הסיבולת שלי נמוך, וגם לא הבנתי איזה סיבולת צריך כדי לרוץ 60 מטרים.
אחרי ישיבה ממושכת בשירותים, באחד מהנסיונות הכושלים לשחרר את הפקק, גמלה
בליבי החלטה - לפרוש.
לא התאים לי כל העסק הזה, ואמרתי לעצמי שמחר לפני האימון אני אודיע לשלווה בעדינות
שאני לא ממשיך. עשיתי חשבון שאם מכבי תנצח הערב בגמר אליפות אירופה, שלווה יהיה
שמח, ומצב רוחו הטוב יפעל לטובתי וגם אם מכבי תפסיד הוא יהיה כל כך מדוכא שפרישה
שלי כבר לא תזיז לו.
מכבי ניצחה.
בבוקר בבית הספר היה שמח, קיבלנו שיעור חופשי ודיברנו על הניצחון של מכבי. יובל
המסריח וחיים השחור סיפרו שהם נסעו בלילה לתל אביב וקפצו לבריכת העירייה. לפי
הסירחון שלהם נראה לי שהם קפצו לביוב של העירייה, אז התרחקתי.
שלווה אסף אותנו בצהריים ואמר שבעוד שבוע יש תחרות חשובה באיצטדיון של קריית
אליעזר ואנחנו משתתפים. דחיתי את הפרישה, בכל זאת, תחרות זה כבר סיפור לגמרי אחר.
נרשמנו לאליפות עד גיל 16, ולי רק בעוד שלושה חודשים ימלאו 14, אבל שלווה אמר
שאני טוב, ושחשוב להתנסות בתחרויות וחוץ מזה התוצאה בתחרות ראשונה לא ממש
חשובה.
כשהגענו לאיצטדיון בקריית אליעזר ראיתי את אבא שלי יושב ביציע, הוא בא לעודד
אותי, הוא אמר לי בהצלחה וראיתי שהוא מתרגש. ירדתי למגרש לחימום, היו שם מלא
ילדים וכולם היו גדולים ממני. היו שם ילדים עם זקן והיו שם ילדים שהתגלחו ונראו
אפילו יותר מבוגרים משלווה. אני, שאפילו פלומת שפם עוד לא צמחה לי, אמרתי לעצמי
שמזל שאני מתחרה עד גיל 16, כי נגד כאלו גדולים לא היה לי סיכוי.
התחילו התחרויות המוקדמות ל 60 מטרים. הכרוז קרא בשמות וכל שמינייה התייצבה
על קו הזינוק. כשהגיע תורי ראיתי עוד שבעה ענקים צועדים איתי אל המסלול, כל
המגולחים וכל אלו עם החצ'קונים, ואפילו הנציג של ישיבת "אור הבריאה" שהזקן שלו
היה רק בקצת יותר קצר משל הרצל.
הרצל הוא בעצם גדי הירקן, אבל בגלל הזקן כולם קראו לו הרצל. צעקתי לשלווה
שאני בטוח לא בשנתון הנכון, אבל הוא הנהן לי עם הראש שאני כן, ועשה תנועה של
לא יודע עם הידיים. אפילו המזניק ביקש מאחד הענקים, שאני בכלל חשבתי שהוא
המאבטח, להראות תעודת זהות - והוא הראה. לפי התאריך הוא בן 12, ושלווה אמר
שבתי ספר אחרים יעשו הכל כדי לזכות במדליות.
למקומות, היכון, רוץ! קרעתי את כולם, אבא שלי ואפילו שלווה לא האמינו. כל
המורים של בתי הספר האחרים באו ללחוץ לשלווה את היד וכל הענקים הסתכלו
עלי מלמעלה כלא מאמינים. אני חושב שגבהתי באותו יום בכמה סנטימטרים טובים.
גם בקפיצה לרוחק זכיתי במקום הראשון, ובריצת 400 מטרים ניצח דני מהכיתה
המקבילה, אני הגעתי שני.
כשירדתי מהדוכן בטקס קבלת המדליות אמרתי לשלווה שאני פורש. הוא צחק כי
חשב שזאת בדיחה כזו - לפרוש בשיא. אני לא צחקתי.
אחרי שבוע עקרו את כל מטעי הפקאנים. החניכים של שלווה ממשיכים לרוץ ולהיעקץ
במסלול שבנחל ה"פוארה" היבש, אבל במדליות לא זכו שם יותר.
עד היום אני בטוח שהסוד היה בפקאנים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה